בקרוב אמור היה לצאת לאור ספרה של סופרת הילדים חגית בנזימן, "אזרח ותיק", ובו היא כותבת דווקא למבוגרים. האישה שכתבה ספרי ילדים מצליחים רבים לאורך השנים, ובהם "משפחת ידחת", "כשאמא היתה קטנה" ו"כשנוסעים לארץ אחרת", חיברה אסופת שירים קצרים בחרוזים שממחישים איך נראים החיים בגיל השלישי. אלא שאז הגיעה הקורונה, ובנזימן, שתחגוג בקרוב שמונים, לא רק שלא יודעת לומר מתי יצא הספר, אלא גם הפכה ברגע אחד לחלק מאוכלוסיית הסיכון למחלה, ונאלצת להסתגר ולהתבודד.
"אנשים חולים, אנשים עוברים כל מיני ניתוחים לשיפור צורתם, מה שאני מכנה: 'העמדת פנים'", מתארת בנזימן את השגרה שמאפיינת את בני גילה, "אנשים מתעסקים במה לאכול וממה להימנע, יש את העניין הזה אם רואים שאתה מבוגר או לא, אם קמים ומפנים לך מקום מפאת גילך או לא, וכל זה נכנס לספר. אני בסדר מבחינה בריאותית, תודה לא־ל, אבל הנושאים הללו מצויים סביבי כל הזמן. לו הייתי במצב אחר – ובסוף הרי אגיע למצב אחר, אך לו הייתי זקנה בנשמתי או מדוכאת בנשמתי – לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה. בסביבה שלנו הולכים הרבה מאוד לבתי קברות ולניחום אבלים, וגם זה נמצא בספר, אבל הכול במינון סימפתי, אמיתי ומלא הומור".
הספר יוצר טרילוגיה עם שני ספרים שכתבה בנזימן בעשורים מוקדמים יותר: האחד, "שירי לידה" (1984), שעוסק בשנת ההורות הראשונה, והשני, "הורים משגעים" (1996), שנוגע ביחסי הורים עם ילדים מתבגרים. כשהיא ניגשת לנושא הזִקנה ניכרת בה נימה מפוכחת, אבל היא שוזרת בה מיד משחקי מילים שמרככים את המכה.
גם אל הקורונה התייחסה בתחילה בהומור, כשעוד הייתה בגדר מחלה מסתורית תוצרת סין שרק עשתה עלייה. בסופי שבוע כתיקונם הומה ביתם של בנזימן ובעלה, העיתונאי הוותיק עוזי בנזימן, בילדים ונכדים. בנזימן: "בפורים עוזי ואני קיבלנו את כולם בתחפושת של רופאים המתגוננים מפני קורונה. הכנתי לשנינו בגדים משקיקי אשפה לבנים, לבשנו כפפות חד־פעמיות וכיסינו את פנינו במסכות. מאז, כמה מהר הכול השתנה. אי אפשר יותר לקיים מפגשים משפחתיים, גם לא להתייחס בהומור למגפה הזו. ממש עולם הפוך: אם קודם הביטוי לקשר, לאהבה ולמשפחתיות התבטא במפגשים, היום קשר ואכפתיות מתבטאים דווקא בריחוק ובמניעת מפגשים.
"מוזר איך פתאום עוזי ואני, שנמצאים בקבוצת הסיכון בגלל גילנו, צריכים לשים את עצמנו בראש דאגותינו. לדאוג לשלומנו, להגן על עצמנו. יחד עם זאת, שוב ושוב אני 'מברכת' על כך שזו מגפה שפוגעת בעיקר בזקנים ולא בילדים. לו הייתה זו מגפה שפוגעת בילדים, כפי שהיה בשעתו בימי ילדותי, שיתוק ילדים, אי אפשר היה לשאת את החרדה".
באחד השירים בספר מבטאת בנזימן את רתיעתה מההתמכרות למכשירים ניידים: "היא מבקשת / אפילו מתעקשת / בזמן ארוחה / תתנתקו מהרשת", מצטטת בנזימן מהשיר, ובאותה נשימה מוסיפה בהקלה: "כיום אני מברכת על קיומה של הטכנולוגיה הזו. באמצעות אפליקציית זום כבר התחברו כל בני המשפחה לברך את עוזי ליום הולדתו בשירה ובריקודים. נכדתי בת ה־14 ואני מנהלות ביוזמתה 'יומן קורונה' יומיומי בוואטסאפ ומשתפות בו האחת את השנייה. היא מרגישה שהיא חיה בתקופה 'שקורים בה דברים בסדר גודל עולמי', וחשוב לה לתעד הכול.
"אני לא מתכוונת להוסיף לספר שיר שקשור לקורונה. הספר עוסק בחוויות, בהתנהלויות ובהרהורים של אזרחים ותיקים בימים של שגרה. ההזדקנות הרי היא חלק מסדרי עולם, ולכן יכולתי לכתוב ספר שנוגע בה בנימה של השלמה והומור. הקורונה היא התרחשות שונה, חריגה, משנה סדרי עולם, וכמובן שגם קשה להתייחס אליה באותם כלים".
הבגדים מתלוננים
את הריאיון עוד הספקנו לקיים פנים אל פנים, בביתה הנעים של בנזימן בשכונת רמת דניה הירושלמית. את הצילום, בשל המצב, כבר העדיפה שיעשה עוזי. למרות שהיא כתבה ספרון שירים שלם על זקנה, קשה לקרוא לבנזימן גמלאית או פורשת. כדוקטור לפסיכולוגיה שתחום התמחותה הוא אבחון פסיכולוגי וכמרצה בכירה בדימוס במחלקה לפסיכולוגיה ובבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, היא עדיין פעילה בהדרכת פסיכולוגים. כך הצליחה לקיים גם סמינר הדרכה עבורם באמצעות אפליקציית זום.
בשנים האחרונות היא עסוקה בכתיבת נוסח עברי מחודש לסיפורי משלים. שורות־שורות מחורזות לעילא בחריזה מתוחכמת וחפה מבנאליות עודן פורצות תחת עטה, ובשפע. כשהיא נשאלת אם בשנים האחרונות מתגנבת אליה לעיתים המחשבה שהטקסטים שחרזה בחייה ייוותרו אחריה, היא משיבה: "משהו מזה ישנו. זה לא נוכח במוטיבציה המודעת שלי להמשיך ולעסוק בכתיבה, אלא נוכחת אהבת הכתיבה, אבל השאלה שלך לא זרה לי. לפעמים, מול מחשבות מדכדכות על חיים שהולכים ואוזלים, נוכחת המחשבה שזה המשך, שזה נשאר".
כיום, פעמים רבות השירה איננה מחורזת. גם רוב ספרי הילדים כבר לא מחורזים, חריזה הפכה לדבר מיושן. אבל זה מה שאני אוהבת. אני לא עושה דברים רק כי הם כרגע נחשבים למיינסטרים, אלא כותבת רק מה שמתאים לי. בעיניי, חריזה היא סוג של מוזיקליות
לפני כמה חודשים פרסמה בנזימן בהוצאת כרמל נוסח עברי מחודש למשליו של הסופר והמשורר היידי אליעזר שטיינברג, שפעל בצ'רנוביץ' ונחשב שם לאחד מאנשי התרבות המובילים בחיי היהודים של תחילת המאה העשרים. לפני שחרזה מחדש את שטיינברג, הוציאה בנזימן בשנת 2015 נוסח עברי מחודש למשליו של הסופר והמחזאי הרוסי איבן אנדרייביץ' קרילוב. רבים, כולל בנזימן וארבעת ילדיה, גדלו בארץ על משליו של קרילוב. כשסיימה עם קרילוב, חיפשה להמשיך ולעסוק במשלים. הודות למפגש עם פרופ' חוה טורניאנסקי, כלת פרס ישראל, הכירה לראשונה את משליו של שטיינברג, שנכתבו במקור ביידיש. כך נחשף בפניה עולם שלם של סיפורים מחודדים שחותרים תחת הנרטיב המוכר לנו על משלים, ועושים זאת בצורה שמקדימה את זמנה.
שטיינברג, קרוב משפחתו של הסופר היידי יהודה שטיינברג, כתב שירים וסיפורים לילדים ביידיש, ערך כתבי עת והמחיז לא מעט סיפורים מקראיים בכתיבתו. בכתיבתו הרשים שטיינברג גם את נתן אלתרמן, והוא תרגם חלק מיצירותיו. הוא אף נפגש עם חיים נחמן ביאליק באודסה, וביאליק התרשם מכתיבתו ואף עודד את שטיינברג לעלות לארץ ישראל. שטיינברג השיב בחיוב, אך התחרט בסופו של דבר.
"הקריאה במשלי שטיינברג עוררה הרגשה מוזרה בהתחלה", מודה בנזימן. "זה היה זר ואחר לחלוטין ממה שאני מכירה במשלים. האופן שבו הוא מגלגל סיפור הוא מאוד שונה, הוא מתפזר, הוא אחר, לפעמים יש ההרגשה שמשהו הולך לאיבוד בין טפל לעיקר בדבריו ולא לגמרי ברור שמדובר במשל. לעיתים המסר של המשל אינו חד־משמעי. במשליו מרבה שטיינברג לעשות שימוש בחפצים, ולא רק בבעלי חיים. אני חושבת שצריך באמת איזו יכולת מיוחדת להיות מסוגל להתבונן באופן שכזה בחפצים. אנחנו לא רגילים לחשוב שאולי יכול להיות דו־שיח בין התמונה לבין הראי, אבל הוא כן רואה את זה ומביא למשלים שלו מסרים ייחודיים ואנושיים מאוד".
במשלים של שטיינברג ניתן לקרוא על בגדים תלויים על חבל הכביסה שמתלוננים על כך שהם נאלצים לעבור סחיטה, הרתחה ותלייה על חבל: "מצטרף גם השרואל, / מספר כמה סבל. / הוא נמתח / והוא הורתח. / שוב באיש הוא לא יבטח". ישנו "שולחן טרחן" שמנהל דיאלוג עם שעון, כוננית ומנורה תוך שהוא בודק מי מהם יותר חיוני, משל על מחט שדוקרת את החוט ועוד. גם הראי במשל של שטיינברג קובל על כך שלא רוחשים לו כבוד ולא רואים ביכולת שלו לשקף תמונה במדויק כישרון אמנותי.
משלים עם סלנג
החפצים עוזרים לשטיינברג לעמוד על שלל תכונות אנושיות, לבקר באמצעותם את הדורש תיקון וגם להבליט נושאים אוניברסליים מתקדמים לזמנם, כמו קבלת השונה, הזכות לאינדיבידואליזם ואפילו נימה אנטי־שוביניסטית, כשהוא מגולל את סיפורו של "ראש כרוב", חתן שמתלבט ופוסל כל כך הרבה כלות פוטנציאליות עד שמגיע לו שיישאר לבדו לנצח. בהקדמה לספר מדגישה בנזימן כי בעלי החיים במשליו של שטיינברג אינם ממלאים את הפונקציה שמצופה מהם: החמור אינו טיפש, הכלב לא בהכרח מסמל נאמנות לבעליו, לזוג העכברים יש זוגיות טובה. השועל באחד המשלים מתגרה בתרנגול כדי לגרום לו לעשות טעות, אך במקום זאת התרנגול הוא שמלמד את השועל לקח כשהוא אומר לו, בין השאר: "כוח דל / אינו מחדל / וחולשה / אינה בושה. / גם אם אין אני גיבור / לא אפיל עצמי לבור".
בנזימן: "במשלים של שטיינברג נוכח לעיתים קרובות אלמנט מחאתי, שאומר שצריך להתמרד כנגד סמכות שרירותית. במשליו הוא קורא לציבור להיות חכם ואומר שמי שנותן שישתלטו עליו הלכה למעשה תורם לשליטה הזו בפועל, ואחר כך אל לו להאשים אחרים. אם מישהו עולה לגדולה וכולם נותנים לו לעלות עוד ועוד, עד שכוחו רב מעבר לכל פרופורציה, התחושה היא לעיתים שניתן היה לעשות משהו מבעוד מועד, שצריך ואף חשוב להביע את המחאה בעיתה. מדובר במסר מתקדם שכמוהו לא מצאתי עד כה במשלים אחרים.
"מחאה הייתה בעבר דבר שהוא לא לגיטימי, והיה צריך איכשהו לעקוף את הישירות הזו על ידי כך שאתה כביכול מספר סיפור על מישהו אחר או על בעלי חיים, וכך אומר את מה שרצית להגיד בעקיפין. משלב מסוים כבר מותר היה לכתוב הכול באופן ישיר, ואז כאילו עבר זמנו של טקסט המחאה העקיף הזה. יכול להיות שזה אומר שהכתיבה העקיפה הזו לאט לאט עוברת מן העולם, אבל למה שכבר נכתב בסגנון זה יש כיום ערך אסתטי, תרבותי וספרותי בפני עצמו".
גם דמויות מקראיות נוכחות במשלים של שטיינברג. שלמה המלך למשל שולח את הנשר והחולד לחפש מהו המתכון לאושר. כל אחד מהם חוזר עם תמונה שונה כי הנשר רואה את הכול במעופו והחולד "חופר מקרוב". במשל זה מנסה שטיינברג להראות את הפרספקטיבות השונות שמהן מתנהלים בני האנוש ולעורר בהם מחשבה בעקבות כך.
בניסיון להתאים את המשלים לזמננו, לא היססה בנזימן להביא למשלים גם סלנג ומילים עכשוויות. המשלים של שטיינברג עמוסי תיאורים של העולם הדתי, חגי ישראל וסיפורי תורה כמו ההליכה במדבר וסיפור קין והבל. היא מדגישה כי סיפורים אלו הושארו במשלים, אך במקרים מסוימים בחרה להשמיט מהם אזכורים של תפילות או נוכחותם של מושגים כמו הספר "צאינה וראינה", זאת כדי שהספר יתאים וידבר גם לקורא חילוני.
בהקדמה לספר היא אף מתארת כיצד חידשה שורה במשל על מטפחת אף שמתפארת כמה היא גדולה. בעיבוד הקודם מופיעה השורה כך: "ואולם אני יודעת: לא אוכל כחגורה / להקיף את בית הכנסת או מרחץ העיירה". ואילו בעיבודה המחודש בחרה בנזימן לכתוב: "אך ברור לי מכתחילה / כי אינני יכולה / להקיף שום איצטדיון / וגם לא את הקניון".
"אני חושבת שמשלים הם טקסט שקהל היעד שלו רחב מאוד", אומרת בנזימן, "ילדים מאוד אוהבים את זה, וגם אני כאדם מבוגר נהנית לקרוא את זה. אני מאוד אוהבת את החריזה, אלו דברי חכמה שכתובים בהומור. משלים מחורזים הם לא שירה עמוקה, וככאלה הם מאוד נגישים לכל אחד ובכל זמן. אבל עם יד על הלב, אני גם מרגישה שאני קצת מיושנת. אני יודעת שהרבה פעמים ילדים היום לא קוראים בכלל ספרים. כשהורה קורא לילדו ספר, ההקראה גורמת לקשר עמוק בין ההורה לבין הילד ולבין הטקסט".
כואב על המדינה
בנזימן היא ילידת תל אביב. אביה, משה אָטֵר, היה עיתונאי, סופר ומתרגם. לאורך השנים עבד כעורך הכלכלי של העיתונים "הארץ" וה"ג'רוזלם פוסט", וכתב נוסח עברי לספרי כלכלה, אך גם היה בקיא בשפות רבות, פעל למען השפה העברית והיה חבר בוועד הלשון העברית. כמי שהיה ידידו של המשורר יונתן רטוש, אף היה מקורב לחוג הכנענים.
"אבא שלי תירגם את רילקה לעברית", מספרת בנזימן. "למרות שהוא היה כלכלן, הוא היה עיתונאי ואיש תרבות. הוא באמת היה חסיד גדול של העברית. בגיל 17 הוא בא מרוסיה לארץ ונכנס לכיתה האחרונה של בית הספר הריאלי בחיפה. שפת אמו הייתה רוסית, אבל כל נושא ההישענות הלשונית על המקורות היה מאוד חשוב לו, ובכלל זה חידוש העברית מאז ומתמיד".
לאחר מלחמת ששת הימים היה אטר ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בנזימן: "העניין הפוליטי לא היה חלק מהחינוך שלנו, לא גדלנו על זה, אלא גדלנו על לשון ותרבות, ואף אחד מאיתנו, הילדים, לא הזדהה עם הגישה הזו. אני עוד זוכרת את תחושת האיום הקיומי טרום מלחמת ששת הימים ואת התחושה של הגאולה שהייתה לאחר מכן, אבל את כל העניין הפוליטי לא חווינו אז, לא כך ולא אחרת. היינו אז יותר מדי צעירים, ולא היינו כל כך עסוקים בשאלות האלה. בין אבי לבין עוזי היו חילוקי דעות בעניין הזה ושמנו בצד את העניינים הפוליטיים כדי לא להתעמת בשיחות שכאלה".
ספר הילדים הראשון שכתבה יצא לאור בשנת 1977 בשם "כשאמא היתה קטנה". בשיר הפותח את הספר, "כשאמא כועסת ואבא מתוח", כתבה, בין השאר:
תמיד כשיש כזה מין מצב רוח / כשאמא כועסת ואבא מתוח
אני בלבי מתפללת / שאורחים ידפקו בדלת.
אז אמא תצחק לכבוד האורחים / ותאמר "תיכנסו" עם המון חיוכים
ואבא יהיה מין כזה מנומס / ואז גם עלינו בכלל לא יכעס.
הספר יצא זמן קצר לפני צאתו לאור של ספרו של יהודה אטלס, "והילד הזה הוא אני". שני הספרים התאפיינו בדיבור ללא כחל ושרק של ילדים על מה שמפריע להם באמת. בנזימן: "זה היה חדשני אז: לדבר באופן ישיר מפיהם של ילדים ולומר גם דברי ביקורת על ההורים, לבטא כעסים, להגיד מפיו של ילד את מה שהוא מרגיש. זה היה הספר הראשון שיצא בסגנון כזה".
את ספריה כתבה בחריזה, שמאז ומתמיד הייתה אהובה עליה יותר מכול, והאמת היא שבכלל לא תכננה לכתוב ספרים לילדים, אלא להתרכז בעבודתה כפסיכולוגית שמתמחה בעריכת מבחני אישיות. אך אנשים בסביבתה לא יכלו להישאר אדישים לברכות המחורזות ולשירים שכתבה לאירועים, ואמרו לה שהיא ממש חייבת לכתוב לילדים. חלק מהשירים שחיברה בנימה אגבית לחברים נכנסו אחר כך, בשינויים כאלו ואחרים, לספריה. בשנת 1986 זכתה בפרס זאב על ספרה "כשנוסעים לארץ אחרת".
בנזימן: "כיום, פעמים רבות השירה איננה מחורזת. גם רוב ספרי הילדים כבר לא מחורזים, חריזה הפכה לדבר מיושן ואמרו לי את זה מדי פעם מו"לים, אבל זה מה שאני אוהבת. אני לא עושה דברים רק כי הם כרגע נחשבים למיינסטרים, אלא כותבת רק מה שמתאים לי. בעיניי, חריזה היא סוג של מוסיקליות, אבל זו לא הסיבה שאני אוהבת חריזה.
"גדלתי בבית שבו אבא שלי היה כותב לנו שירים לילדים. הם לא פורסמו, אך עד היום אני זוכרת אותם בעל פה. המוסיקליות הזו והשירים האלה מתנגנים בי ומגיל מאוד צעיר חרזתי ואהבתי לכתוב דברים כאלה, זה נשאר ואף דקלמתי את זה לילדים שלי ולנכדים שלי. אצלנו בבית היו הרבה משחקי לשון. גם ספר הילדים השני שכתבתי, 'משפחת ידחת', לקוח מביטוי משפחתי שלנו, כשנהגנו לומר 'בואו נעשה ידחת'. לארגז הלחם אצלנו בבית הוריי קראו 'בית הפת'. לא המצאתי את זה, גדלתי עם זה. אני כבר אדם מבוגר, זקן, אבל אני חיה את זה כל השנים".
המשפחה הלוחמת
למרות שהיא פסיכולוגית, ספריה חפים מנימה דידקטית. לא אחת התקשו אנשים לעשות את החיבור בין הפסיכולוגית לספרי הילדים המחורזים, וחשבו שמדובר בשתי נשים שונות. "יש כנראה דימוי של סופר שאני לא מחוברת אליו, או שלא מחברים אותי אליו", היא אומרת. "אני לא יודעת מה יש למי ששואל את זה בראש, אולי הם חושבים שהסופר כבר מת? אנשים לא הבינו לעיתים איך מתחברת הפסיכולוגיה לזה שאני גם כותבת, ואיך יכול להיות שמדובר באותו אדם".
היא מודה שהייתה שמחה לראות את ספריה נוכחים יותר על המדפים בחנויות הספרים. בנזימן: "לפעמים אני רואה ספרים שאני לא מבינה איך הם הפכו ללהיטים, ולפעמים להיפך. שום דבר היום לא נקי מיחסי ציבור. לגבי ספרים שלי, יש ספרים מסוימים שלדעתי חבל מאוד שהם ירדו מהמדף. חלק מהם כבר לא מוציאים, חלקם כבר לא מופצים, ולא מיידעים על כך. לא עזרתי לספרים למצוא את דרכם, אני עשיתי אותם אבל לא ידעתי איך לעזור להם. הייתה להם תפוצה ושנים שהם יוצאים לאור. אין לי טענות לאיש. אם את שואלת מה עושה ספר לכזה שנשאר שנים אני לא יודעת, אך ברור שאם אתה תומך בזה לאורך כל הדרך אתה גם תורם לכך".
פעמיים במהלך השיחה יתלחלחו עיניה של בנזימן. פעם אחת זה יקרה כשנדבר על הזוגיות שלה ושל עוזי, שנשואים למעלה מחמישים שנה. את שני ספרי המשלים בחרה להקדיש למשפחה. "עוזי הוא יד ימיני בכול, מקדם כל דבר שקשור אליי", היא אומרת בהתרגשות. "הוא לא אוהב שאומרים דברים לטובתו, הוא תמיד צנוע. אני אוהבת לכתוב את הספרים בכתב יד, כי כך זה מחובר אליי יותר. עוזי אחר כך יושב ומדפיס לי כל דבר. גם את המשלים הוא הקליד אחד אחד, והוא זה שמקיים את הקשרים עם המוציא לאור. השמחה שלו בספר שלי שיוצא היא יותר גדולה מאשר שלי. אני רוצה שזה יצליח בשבילו".
לאורך השנים ידעה המשפחה גם משברים קשים. עוזי, כעיתונאי בכיר בעיתון "הארץ", נתבע עם עיתונו על ידי אריאל שרון באחת מתביעות הדיבה המפורסמות שידעה המדינה: במאמר שפרסם בנזימן במאי 1991 תחת הכותרת "גרסה מזוגזגת" כתב בנזימן טקסט קצר שממנו השתמע כי מנחם בגין ידע ששרון הוליך אותו שולל במלחמה ההיא.
תקופת המשפט הייתה מלווה במתחים נפשיים לא פשוטים. השיא היה כששרון החליט למשוך את התביעה, ואז התראיין בנזימן ובתגובה אמר כי חבל ששרון משך את התביעה, כי הדבר ימנע את בירור האמת על קורותיו של שרון במלחמה – מה שגרם לשרון לשוב ולחדש את התביעה.
בית המשפט קיבל בסופו של דבר את גרסתו של בנזימן, ואת הספר "אמת דיברתי" שהוציא על הפרשה בשנת 2002 בחר להקדיש "למשפחה הלוחמת". "היינו כל המשפחה בזה", משחזרת בנזימן. "באנו לחלק מהדיונים. דסקסנו בפרוטרוט כל שלב ושלב. עוזי היה עסוק במשפט יום ולילה והוא שיתף אותי ואת הילדים. היה לו מאוד חשוב שהמשפט יסתיים בכך שיוכח שהוא דיבר אמת ולא בדרך אחרת, כי הוא אדם ישר והיה לו קשה שפתאום יגידו עליו שכתב משהו שאינו כזה".
למשפחת בנזימן ארבעה ילדים: הבן, יותם, הוא דוקטור לפילוסופיה, ובנם הצעיר, יובל, הוא מרצה ליישוב סכסוכים שמתמחה בסכסוך הישראלי־ערבי. בתם, נעמה, הולכת בדרכי אמה, וכבר שנים מאיירת וכותבת ספרי ילדים. הדמעות שבות לעיניה כשהיא מספרת על המשבר הקשה ביותר שפקד את המשפחה: מותה בטרם עת בשנת 2007 של הבת ראומה בנזימן־יעקבי. "היא נפטרה בתוך חודש בלבד מסרטן ריאות. מחלה קצרה מאוד. היה הרבה דמיון בינה לביני: היא למדה פסיכולוגיה ועשתה את ההתמחות שלה בפסיכולוגיה קלינית כמוני. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות והחלה לעבוד כפסיכולוגית. ראומה ידעה לחרוז באופן מדהים. אין אזכרה מאז שאני לא קוראת משהו מהדברים שנשארו לנו ממה שהיא חרזה".
ראומה השאירה אחריה בעל ואת נטע, אז ילדה בת שנה ושמונה חודשים, כיום כבר נערה. אביה של נטע נישא בשנית וכיום יש לה שני אחים נוספים. בנזימן: "אימצנו את כל המשפחה אלינו, יש לי 11 נכדים וזה כולל את האח והאחות של נטע. כשאני אומרת לך שכולם באים אליי מדי שישי לארוחה הכוונה גם אליהם. צריך כוחות לקלוט את המשפחה החדשה ככה. לחשוב בכל רגע על הדבר הנכון לעשות ואיך לקבל את זה, אך המשפחה הזו גם עזרה לנו: עזרה לעוזי, לי ולכולנו לקום מהכאב הזה. יצאנו מזה פצועים, אבל שלמים. הילדים שלנו שנשארו, המשפחתיות, הקשר בינינו – הם אלה שבונים, מחזיקים ומקיימים אותנו. בכל הספרים שכתבתי, העניין של קשר ושל משפחתיות ישנו תמיד. המשפחה בשבילנו היא מקור הכול".
