טיפסתי בזהירות במעלה מדרגות העץ הישנות אל עבר עזרת הנשים שנפרשה מולי לכל אורכה. נעמדתי בזהירות סמוך לגדר בימת העץ של החזן ובעל הקורא. עצמתי את עיניי והפלגתי אל העבר. ובאוזניי, קולו של בעל הקורא המהדהד חוזר אליי ממרחקים, בניגון הייחודי ליהדות קוצ'ין. ואני מבעד למחיצת רשת העץ יכולה להבחין באותיות הנגלות מהמגילה ולשמוע מקרוב את נשימות בעל הקורא וסומכיו. ומסביבי, ממשיך דמיוני להחיות את העבר, יושבות נשים רבות, סבתות, אימהות, נשים צעירות, ילדות, וכולן עם סידור פתוח ביד, ממלמלות את התפילה ומטעימות עם בעל הקורא את ניגון הקריאה.
הזיכרון הזה לקוח מביקור בבית הכנסת של סבי וסבתי בכפר פארור, בקוצ'ין שבדרום הודו. שם, במסע הזה, לפני יותר מעשור, שורשיי המסורתיים וניצני הפמיניזם הדתי שלי נפגשו.
שותפות במסחר ובהשכלה
ידידה, סבתי, מנענעת בראשה מצד לצד כמנהג נשות הודו, וכתגובה לשאלותיי מספרת ברוחב לב סיפורים רבים על הוריה ומשפחתה, על מנהגים, טקסים וחגיגות בקהילה. הזיכרונות נשטפים ממנה בפשטות כמו זרימת הנהר שעל גדותיו התגוררו בשלווה.
יוסף, סבא רבא שלי, היה סוחר ביצים ועופות שהתגורר עם סבתא רבתא שלי, לאה, בתוך השוק ממש. כך, מתוך מרפסת ביתה, הייתה לאה שותפה בעסקים ובמסחר. כאשר הייתה אומרת לבעלה "צריך לקנות ספרים לילדים", הוא היה משיב לה: "הקופה אצלך". בשותפות שלה במסחר ובניהול משק הבית הייתה לסבתא לאה אפשרות קבלת החלטות באופן שווה לבעלה.
השכלת נשים הייתה נפוצה לא רק בעיר אלא גם בכפרים. בדו"ח ממשלתי מ־1891 נכתב כי 90% מהנשים היהודיות בכפר פארור יודעות קרוא וכתוב. אישה קוצ'ינית בשם רובי דניאל מתארת בספרה "זיכרונות אישה מקוצ'ין" תופעה מפעימה וייחודית בעולם היהודי שאין לה מקבילות:
היה גם חדר ללימוד תורה… שם ישבו בנים ובנות יהודים יחדיו על ספסלים, בהשגחת מורה… למדנו לקרוא בעברית ולקרוא את הפרשה בניגון הנכון. למדנו בעל פה חלקים מתוך הפרשות בעברית, ואז למדנו את התרגום למליאלם (־ הניב ההודי המדובר בחבל קוצ'ין). כל השבוע למדנו את הפרשה של השבת הקרובה. ואז, כאשר הגיעה השבת, זוכרים.
סבתי סיפרה שלאחר הלימודים בבית הספר הציבורי שבו למדו יחד ילדי כל הדתות, הלכו היהודים ללמוד עברית ופרשת השבוע בבית הספר היהודי. הבנים למדו לקרוא את הפרשה בטעמים והבנות למדו עברית ומושגים ביהדות. כשחזרו הביתה היה יוסף, סבא רבא שלי, מלמד את כולם, בנים ובנות, את טעמי המקרא. מספרים על רבקה, אחות של סבתא לאה, שידעה משנה ותלמוד והייתה תלמידת חכמים של ממש. סבתי גם סיפרה לי שנשים שהיו אוכלות יחד היו מזמנות.
קרבה לחווית התפילה
בקהילות קוצ'ין ילדות למדו תורה, נשים הגיעו בקביעות לבית הכנסת והיו שותפות מלאות בטקס קריאת ה"בקשות" בחצות הליל בחגים ובשבתות. עזרת הנשים הייתה גדולה וניכר בעיצוב שלה כי מקום הנשים נלקח בחשבון. היא חולקה בין שתי הקומות. בקומה התחתונה ישבו נשים מבוגרות שקשה היה להן לטפס, והקומה העליונה נועדה עבור שאר הנשים ובכלל זה אימהות שבאו עם ילדיהן הקטנים ויכלו להיות מאחור מבלי להפריע ליושבות מקדימה. אך לב העניין הוא הבמה. בקדמת העזרה למעלה ניצבה במה, ועליה עמדו החזן ובעל הקורא בשבתות ובחגים ומשם התפללו וקראו. הבחירה לבנות במה למעלה, בצמוד לעזרת הנשים, ייתכן שמקורה ברצון לשוות למעמד נופך חגיגי ומכובד, אך התוצר המופלא היה קרבת הנשים לחוויית התפילה.
הדסה, אישה יקרה ממושב נבטים, סיפרה לי לאחרונה על המעמד המרגש של טקס בר המצווה של נכדה בבית הכנסת הקוצ'יני בנבטים, שבו זכתה לעמוד, מתוך עזרת הנשים, סמוך לנכדה שקרא בתורה מהבמה העליונה.
בשמחת תורה התקיים טקס מיוחד במינו, שגם לו אין אח ורע בעולם היהודי. בעל הקורא היה מגביה את ספר התורה מבימתו, שמול עזרת הנשים בקומה העליונה, והנשים קראו יחד בקול את פרשיית "וזאת הברכה" מול כל הקהל הקדוש. ומנין ידעו הנשים לקרוא בתורה בטעמים? בהקלטות שנמצאות בספריה הלאומית משנות השבעים מספרות נשים רבות סיפורים דומים לסיפורי סבתי, ולפיהם אביהן לימד אותן לקרוא את הפרשה בטעמים. הדסה מספרת גם היא סיפור זהה על משפחתה וחבריה.
נשים יהודיות בקוצ'ין עשו זאת בטבעיות. הן היו שותפות בעבודת ה' בקהילה. הן היו חלק מעולם התורה והמצוות והוא היה חלק מהן, לא רק כיחידות בביתן אלא כחלק מן הציבור. למרבה הצער, המצב השתנה עם העלייה לארץ. נשים אמנם המשיכו ללמוד לימודים גבוהים, נכנסו למעגל העבודה והשתלבו בתפקידים שונים במרחב הציבורי, אולם מדבר אחד נתרחקנו – מהעולם התורני־הלכתי. ילדות קוצ'יניות בישראל כבר לא למדו תורה עם הבנים בטעמים, לא זימנו בברכת המזון ובקיאותן בארון הספרים היהודים הלכה והתרופפה.
אפשר לומר כי החילון הוא שהרחיק גברים ונשים כאחד. אפשר גם לומר כי קצב החיים וצורתם הפכו להיות קשים יותר ותרבות הפנאי הצטמצמה. הדור הצעיר כבר לא ראה בכך עניין, הוא רצה להשתלב בחברה הישראלית והעבר הפך ללא רלוונטי. כל זה כנראה נכון, אך עדיין רוב הגברים הקוצ'ינים מכירים את עולם התורה, את התפילות ואת טעמי המקרא, והנשים כבר לא. לנשות קוצ'ין הייתה מסורת למדנית מפוארת, מתקדמת ופתוחה בהרבה מובנים ודווקא כאן בארץ ישראל היא נזנחה.
*
יהדות קוצ'ין היא סמל למורשת שלכאורה שייכת לעבר. אולם היא גם יכולה להוות מופת ליהדות אחרת. יהדות אדוקה, שוויונית, סובלנית ומתונה, וכל זאת בפשטות, בטבעיות, באותנטיות. עלינו להחזיר עטרה ליושנה, לחדש ימינו כקדם. כפי שחשוב לנו שבנינו ילמדו את טעמי המקרא, כך ראוי לדרבן את בנותינו. עלינו להשמיע את הקול הנשי גם במרחב הדתי.
את אמונתי ותשוקתי להשתלבות נשים בעשייה הדתית בקהילתי ובעולם התורה והתפילה בכלל אינני שואבת מהדיונים האקדמיים. אני שואבת אותם מהמסורת ומהדורות שלפני. כאם לבת צעירה, אני שואפת שהיא תיקח חלק במרחב הדתי־ציבורי מתוך חיבור עמוק לשורשים שלה. אני מקווה שכשהיא תהיה בת שתים עשרה היא תקרא בתורה בניגון המיוחד ליהדות קוצ'ין ותדע כי בכך היא ממשיכה מסורת מפוארת מחד, ומחדשת את המורשת שלה מאידך.
