שבת חול המועד: שיר האהבה ההרמונית

אמר רבי עקיבא: …שאין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים (משנה ידיים ג, ה).

חכמינו דרשו את שיר השירים כמשל על אהבת כנסת ישראל ואלוהיה. אך כדרך משל יש לפרש תחילה את המשל ולאחר מכן את הנמשל, ואנו בדברינו נפרש רק את המשל כדרך שהוא כתוב במגילה.

השיבה לגן עדן

גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו (ד, יב־טז).

גן עדן הוא גן עם עצים נפלאים ובתוכו מעיין שממנו יוצאים נהרות, אך האדם חטא וגורש מהגן הנפלא. האם אפשר לחזור לגן עדן? האם משהו מגן עדן נשאר בעולמנו?

שיר השירים מספר על האוהב שרוצה לבוא אל אהובתו וחש שהיא עבורו כגן עדן הנפלא שבתוכו מעיין, אך דרכו חסומה אליה, כפי שגן עדן סגור לאדם. קריאת האוהב נשמעה והאהובה עונה "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו", ולבסוף האוהב מספר בשמחה לחבריו "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (ה, א).  ברגע של אהבה, אדם חש שהוא נכנס אל תוך גן עדן, ובעולמנו זה טעם מטעם גן עדן. כשחתן וכלה נפגשים אנו מברכים – שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. כאן, בהאי עלמא, אנו רואים את גן עדן.

סיפור גן עדן מספר על העונש שקבלה האישה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז). העולם שלאחר גן עדן הוא עולם היררכי, של שולט ונשלט, שבו גברים שולטים בנשים ובני אדם שולטים על בני אדם אחרים. העונש הוא פריו של החטא, חטא עץ הדעת. הדעת שבה האדם נבדל משאר החיות הביאה אותו לתחרותיות ולפגיעה בזולת.

העולם שלאחר גן עדן הוא עולם של שקר, שהרי במה כוחו של השולט גדול מכוחו של המשועבד, ומי נתן רשות לאדם לשלוט על חברו?! והנה ברגע של אהבה חוזרים לגן עדן. אז לרגע מתבטלת הקללה ובמקום "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", בא היפוך: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (ז, יא). לאוהבים אין משחקי כבוד ושליטה. וזהו חזונו של הנביא הושע: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, י).

הלל לטבע

המילה אֲדָמָה לא נזכרה בסיפור הבריאה הראשון אלא פעם אחת. לעומת זאת, בסיפור הבריאה השני (פרקים ב־ג) היא משמשת מילה מנחה. נראה שמילה זו מביעה קרבה וחיבור של האדם לאדמה. חטא עץ הדעת שניתק את ההרמוניה בין האדם לחווה ניתק אותו גם מאדמתו. לכן בסוף הסיפור באה הקללה: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יז־יח).

מאז הגירוש מגן עדן האדם בורח מן הטבע. הוא מכסה את האדמה בבטון ובאספלט, ומסתגר בבניינים חזקים ואטומים. והנה בכל התרבויות האוהבים יוצאים אל הטבע. האהבה קוראת לאדם לשוב לגן עדן ולהתחבר לאותו מקום מופלא של חיבור והרמוניה עם הטבע.

בכל המקרא אין שירי הלל לטבע. בתהילים יש מזמורים שמהללים את ה' שברא את העולם והטבע, אולם אין שירת טבע כשלעצמה. שירה על יופי הטבע יש רק בשירת שיר השירים, שבהם קורא האהוב לאהובתו לצאת אל הטבע:

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ (ב, י־יג)

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (ד, ח).

הרי שניר וחרמון היו קשים למגורי אדם, ובאותם אזורים התרבו חיות בר מסוכנות – אריות ונמרים. והנה, כמו מטיילים מודרניים, האהוב מזמין את אהובתו לטרק מסוכן בהרי שניר וחרמון. הרעיה ענתה לאהוב ליבה ואף היא מזמינה אותו:

לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (ז, יב־יד).

מלון מיליון הכוכבים

נסיים בפירושו של פסוק בודד מן המגילה:

קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים. (א, יז)

האם פירוש הפסוק הוא שהארמון שבו הם גרים עשוי מעצי ארז וברוש [=בְּרוֹתִים], או אולי הרעיה פונה לבנות ירושלים, בנות האצולה שמזלזלות בה על שהיא רועה את הצאן, כאומרת להן: אתם גרות בארמון אך אני ואהובי גרים בין ארזים וברושים. אנו איננו במלון חמישה כוכבים, בלילה כשאנו פותחים את עינינו אנו רואים מיליון כוכבים.

האהבה קוראת לאדם לחזור אל הטבע, להריח את ריח הפריחה ולהתחבר לאדמה, לחזור לגן עדן – שאין כל העולם כדאי כיום שניתן בן שיר השירים.