לכל פרשיות הקורבנות ישנם שני ממדים. המימד הלאומי של עבודת המקדש, והממד של העבודה שבלב – העבודה הפרטית, הפונה לכל אחד ואחד. בימים האלו של התבודדות, הנני נוטה יותר לדבר אודות המימד האישי.
ידוע שבישראל היום הולך אחר הלילה. ואף על פי כן, בבית המקדש הלילה הולך אחר היום, כיוון שכל מציאות המקדש הינה של גילוי השכינה בעולם, בחינת יום. ואם כן, מציאות הלילה היא המשך פעולת היום. וכך פותחת הפרשה: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו" (פסוק ב'). לפי חז"ל, מדובר על הקטר חלבים ואיברים (רש"י). אין מקריבים שום קרבן בלילה כיוון שכאמור, עבודת הקב"ה של גילוי פנים היא – ביום בלבד. אך את עבודת היום יש לעכל בלילה.
כמו כן, האדם מעכל בלילה את עבודת יומו; אם בהקיץ, אם בשינה ובחלום. ועל דבר זה תיקנו חכמים את תפילת הערב (ברכות ב'). פעולת הלילה, כגון שינה וחלום, הכרחית לבריאות האדם ועל כן היא באה לידי ביטוי בתורה מיוחדת: "זאת תורת העולה… כל הלילה". ישנה עבודה יחידה במקדש בסוף הלילה – תרומת הדשן: "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (שם פסוק ג'). עבודה זו נעשית על ידי הכהן בבגדיו היקרים (עיין רש"י פס' ד'). היא הרמת תמצית מה שחווינו בלילה לקראת היום החדש. תמצית הדשן שהוא מה ש"התעכל על המזבח".
לגבינו היא הצורך בפתרון החלומות. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (מס' ברכות פרק ט'); העברתו מעולם הדמיון התת-הכרתי לעולם המודע, וכן פעולת נטילת ידיים של שחר המעבירה ממנו את רוח הרעה הנקראת "בת חורין" על שם החירות של הדמיון בלילה מכבלי הצנזורה של השכל המודע.
כך נוכל להתחיל יום חדש על ידי "וערך עליה העולה "(פסוק ה'), וברש"י: "שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר". ולנפש האדם, שלא נתחיל להתעסק בענייננו הפרטיים עד שלא נעבוד את השם בתפילת השחר, ונחבר אותה לעבודה של סיום הלילה כאמור, נטילת ידיים, מודה אני וא-לוקי נשמה.
בדרך הטבעית והקדושה הזו אנו מצליחים לעבור מהלילה ליום החדש, בנפש חפצה "חדשים לבקרים רבה אמונתך" ואיננו נשאבים תוך הייאוש וחוסר המעש של עולם הלילה.
רש"י מציין פעמיים בפסוק ב' ובפסוק ז' חידוש נאה על משמעות המילה "תורה": "כל תורה לרבות הוא בא לומר תורה אחת לכל…". מכאן שתורת השם היא תורה כי היא כללית, כוללת את כל עם ישראל, כל העולם כולו וכל העולמות כולם. ולכן יש בפסוקים אלו מסר הן למציאות האידיאלית העתידית של חזון המקדש והן למציאות העלובה של "אל ייצא איש מפתח ביתו עד בוקר" בה אנו שרויים בימינו אנו.
כמה, אם כן, חביבים הם דברי התורה האלו בימינו אנו, בהם כל המערכות שמחזיקים אותנו קרסו והאדם נקרא לבנות את פרקי יומו בעצמו. כמה חשוב לשמור על סדר התואם את האדם אשר נברא בצלם, תוך חיבור עם נשמתו.
הרב מנחם הוא ר"מ בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
