בימים האחרונים, עקב הבידוד הכפוי עלינו, היו שהעלו את ההצעה שכדאי לעבר את השנה, כלומר שחודש ניסן ייהפך לחודש אדר ב', וכך נחגוג את חג הפסח חודש מאוחר יותר. זאת בתקווה שעד שיגיע ניסן גזרות הבידוד יבוטלו ונוכל לחגוג את ליל הסדר בחיק המשפחה כמקובל במסורת ישראל. אתחיל מהסוף. התשובה לשאלה האם לעבר את שנת תש"ף היא לא באל"ף רבתי. ועתה אסביר מדוע.
חשבון ללא מחלוקת
היום, וכבר מתקופת רבי הלל נשיאה (דור חמישי לרבי יהודה הנשיא, שחי במאה הרביעית לספירה), איננו מוסמכים לקבוע את הלוח. אין עדויות על ראיית הירח החדש ואין קביעת עיבור שנה בהתאם לנסיבות מיוחדות. מלוח המבוסס על הראייה עברנו ללוח קבוע המבוסס על מספר כללים שנמסרו במשך הדורות ונקבעו באופן סופי לפני יותר מאלף שנה. כללים אלו עובדים כמו שצריך, קלים להבנה, והלוח העברי הקבוע מחזיק מעמד היטב. יתרה מזו, לא קיימת כל מחלוקת לגביו. כל היהודים מכל העדות והתפוצות מקבלים את כללי הלוח העברי הקבוע ולכן הכול חוגגים את החגים באותם התאריכים.
המצב לא היה כך תמיד. בשנת ד' תרפ"ב (922 לסה"נ) פרצה מחלוקת בין חכמי בבל, ובראשם רב סעדיה גְאון בבל, לבין גאון ישיבת ארץ ישראל, ר' אהרון בן מאיר. הם נחלקו על אחד הכללים הנוגעים למולד החודש (למומחים בנושא: על גבול הדחייה של מולד זקן), וכתוצאה מכך האם יש לדחות את ראש השנה ביום או ביומיים. במשך שנים ספורות הלוח העברי הקבוע של יהודי ארץ ישראל (וגם של היהודים שהתגוררו במצרים) היה שונה בהפרש של יומיים מהלוח העברי הקבוע הנהוג בבבל.
רס"ג היה בטוח שבר הפלוגתא שלו השתכנע שיש לדחות את ראש השנה ביומיים (כלומר שאין להכריז על השנה הקודמת כ"חסרה", מרחשוון וכסלו בני 29 ימים, אלא כ"שלמה": שני החודשים בני 30 ימים), אולם משנודע לו שבן מאיר לא השתכנע, שינס מותניו ושלח איגרות לכל תלמידיו כדי שלא תהיה מחלוקת בעם ישראל על אודות חלוּתם של חג הפסח, יום הכיפורים ויתר החגים. יש חוקרים (למשל ס' שטרן, סמינר הלוח העברי, 2018, אוניברסיטת בר־אילן. ההרצאה זמינה במרשתת) הסוברים שהמחלוקת לא הסתיימה מיד בניצחון של חכמי בבל, אלא שקעה מאליה בעקבות נדירוּת הופעת השנים שבהן נחלקו השיטות.
מאז אותה פרשה ולאורך כל הדורות, כל כללי הלוח העברי הקבוע נשתמרו ואין לשנותם. בעניין השנים המעוברות הכלל פשוט ונקרא גו"ח אדז"ט, ועל פיו נוכל לדעת אם שנה היא מעוברת או לא. מחלקים את מספר השנה המדוברת במספר 19. אם השארית היא 0, 3, 6, 8, 11, 14, 17 אז השנה היא מעוברת ומוסיפים לה חודש אדר. אם השארית היא מספר אחר אז השנה היא פשוטה. נפעיל כלל זה לגבי שנת תש"ף, הרי היא שנת 5780. אם נחלק מספר זה ב־19, נקבל 304 ועוד שארית השווה ל־4, ולכן שנת תש"ף אינה מעוברת, אלא שנה פשוטה.
על כן, אין לשנות ואין לעבר את שנת תש"ף. כל שינוי עלול לגרום למחלוקות מיותרות בתוך עם ישראל וחזרה לאנדרלמוסיה בדבר שצריך להיות הקבוע ביותר והמאחד את העם, והוא הלוח העברי.
לא כל סיבה מוצדקת
שאלה יותר מעניינת (אבל פחות אקטואלית) היא זו – אם היינו חיים לפני יותר מ־1,600 שנה, כאשר הלוח העברי היה נקבע לפי בית הדין הגדול ולפי הראייה, האם בית הדין היה מעבר את השנה בגלל הנסיבות של היום? הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פרק ד) מתייחס לעניין זה.
נדגיש כי הסמכות של עיבור השנה לא הייתה נתונה לא לממשלה, לא למלך ולא לכהן הגדול, אלא לבית הדין הגדול. וכך כותב הרמב"ם (ד, יא):
אין מושיבין לעיבור השנה לא מלך ולא כהן גדול: מלך – מפני חילותיו ומלחמותיו, שמא דעתו נוטה בשבילן לעבר או שלא לעבר; וכהן גדול – מפני הצינה, שמא לא תהיה דעתו נוטה לעבר, כדי שלא יבוא תשרי בימי הקור.
והנה הקריטריונים לעיבור שנה (שם, ב):
על שלושה סימנין מעברין את השנה: על התקופה, ועל האביב, ועל פירות האילן. כיצד? בית דין מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בשישה עשר בניסן, או אחר זמן זה, מעברין אותה השנה, ויעשו אותו ניסן אדר שני, כדי שיהיה הפסח בזמן האביב; ועל סימן זה סומכין ומעברין, ואין חוששין לסימן אחר.
תקופת ניסן פירושה תחילת האביב. השנה האביב האסטרונומי חל ביום שישי שעבר (20 במארס), וגם האביב לפי חישוביו של האמורא שמואל יחול לפני חג הפסח (ליתר דיוק ב־7 באפריל). לכן, מבחינת ה"תקופה" אין סיבה לעבר את השנה. עם זאת, הרמב"ם ממשיך וכותב (שם, ה):
ויש דברים אחרים שהיו בית דין מעברין בשבילן מפני הצורך. ואלו הן: מפני הדרכים שאינן מתוקנין, ואין העם יכולין לעלות, מעברין את השנה, עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים. ומפני הגשרים שנהרסו, ונמצאו הנהרות מפסיקין ומונעין את העם, או מסכנין בעצמן ומתים, מעברין את השנה עד שיתקנו הגשרים. ומפני תנורי פסחים שאבדו בגשמים, ואין להם מקום לצלות את פסחיהם, מעברין את השנה עד שיבנו התנורים וייבשו. ומפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן, ועדיין לא הגיעו לירושלים, מעברין את השנה כדי שיהיה להם פנאי להגיע.
כלומר, יש סיבות מיוחדות המאפשרות לסנהדרין לעבר את השנה ולאחר את חג הפסח. מצד שני, לא כל סיבה נחשבה למוצדקת (שם, ו):
אבל אין מעברין את השנה לא מפני השלג, ולא מפני הצינה, ולא מפני גלויות ישראל שעדיין לא נעקרו ממקומם, ולא מפני הטומאה, כגון שהיו רוב הקהל או רוב הכוהנים טמאים, אין מעברין את השנה כדי שיהיה להם פנאי ליטהר ויעשו בטהרה, אלא יעשה בטומאה.
האם וירוס הקורונה המסתובב בתוכנו הוא סיבה מספיק טובה כדי לעבר את השנה ולדחות בחודש את חג הפסח? זאת שאלה שהייתי משאיר לגדולי שופטי ישראל של הסנהדרין.
בכל מקרה, בעת שתקראו מאמר זה, כבר יהיה מאוחר כדי לעבר את השנה (שם, יד):
הגיע יום שלושים באדר ולא עיברו עדיין השנה, אין מעברין אותה כלל, שאותו היום ראוי להיות ראש חודש ניסן; ומשייכנס ניסן ולא עיברו, אינן יכולים לעבר.
