החיים של העם היהודי בגולה מאופיינים כקיום של מיעוט בתוך חברת הרוב הלא יהודית. מאמרים ומקורות רבים עוסקים באתגר שמצב זה מזמן עבור היהודים שצריכים לנהל את חייהם במרחב הכללי הלא־יהודי. אולם מה קורה במציאות ההפוכה, כאשר נוכרי מבקש להיכנס אל הקודש פנימה? בית הכנסת היווה תמיד "מקדש מעט" שבו ניהלו היהודים את חייהם הרוחניים. שם שמרו על הזהות היהודית האותנטית. מה קורה אפוא כאשר המרחב הכללי מבקש להיכנס לשם?
בקהילות רבות בעולם זו שאלה כמעט יומיומית, הבאה בצורות שונות: מה הדין כשנוצרים מבקשים להגיע לתפילה בבית הכנסת – האם מותר ליהודי להתפלל לצדו של נוכרי או לשאת תפילה משותפת למען שלום העולם או לריפוי מחלות ונגיפים הפוקדים את העולם? האם יש מגבלות על לבושו של הנוכרי הנכנס לבית הכנסת? האם מותר להכניס אדם לא יהודי העונד צלב על צווארו? האם מותר לפתוח את ארון הקודש כדי להציג את ספרי התורה בפני מבקרים לא יהודים בבית הכנסת? האם גוי יכול לתת נשיקה לספר התורה?
גילוי פניה של היהדות
בבתי כנסת רבים מסביב לעולם רגילים לפתוח את השערים לבודדים וקבוצות, לתלמידי בתי ספר ומבוגרים, כדי להציג בפניהם את בית התפילה היהודי ואת ספרי התורה המונחים בתוך ארון הקודש. אחת השאלות העולה לדיון על שולחנם של הפוסקים היא כאמור האם מותר לפתוח את ארון הקודש ואף להוציא ספר תורה לכבודם של המבקרים.
כך נשאל הרב עובדיה יוסף: "האם מותר לגבאי ושמש בית הכנסת לפתוח את ספר התורה שבארון הקודש לפני שר וקונסול נוצרי, או לפני כומר נוצרי כשבאים לבקר בבית הכנסת ומבקשים להראותם את הארון?".
והשיב: "כשמבקשים להראותם הספר תורה ויש חשש איבה אם לא יענו למבוקשם, מותר לעשות כן משום דרכי שלום… ובלבד שהיהודי יקרא בו לפחות פסוק אחד בכדי שלא תהיה פתיחתו שלא לצורך כלל" (שו"ת יביע אומר, יורה דעה ג, טו).
הרב יוסף משאש נשאל גם בנידון זה וכתב שראה כמה פעמים לשמש בית הכנסת שפתח את ארון הקודש לפני הנוצרים להראותם הספר ולא אמר לו דבר (שו"ת מים חיים, אורח חיים ס' י"ג).
נדמה לי שבנוסף לשיקולים של "איבה" ו"דרכי שלום", יש תועלת הקיימת כיום בהסברה יהודית לעולם הלא יהודי. אנו חיים בתקופה שבה נוצרים אוונגליסטים ובני תרבויות שונות מתעניינים ביהדות, ויש בכך אפשרות משמעותית לא רק למנוע אנטישמיות אלא להראות את פניה היפות של היהדות ובכך להעביר את ערכי היהדות לעולם.
במשך הדורות התייחסו הפוסקים גם לשאלה האם אדם שהוא בן דת אחרת יכול להיכנס להתפלל בבית הכנסת ולהקשיב לתפילה או להתפלל לצדו של היהודי. בספר פסקי תשובות נכתב: "ולהתפלל כשלפניו נוכרי יש להיזהר ביותר" (אורח חיים, סימן צ). ומעניינים דבריו של הרב שמואל אבוהב (1610־ 1694), שהיה חכם ספרדי־איטלקי, בספרו "דבר שמואל" על האיסור להתפלל לצד נוכרי: "דין זה הייתי תמיד מצטער בהבנתו, והרי מעשים בכל יום שבאים כותים לבית הכנסת שלנו ומפסיקים בין השליח ציבור לקהל וכמעט הייתי רוצה להגיה שצריך לומר עבודה זרה במקום כותי".
עניין נוסף הוא פעולתם של ארגונים לדיאלוג בין דתי הפזורים ברחבי העולם ופועלים בארצות הגולה שבהן חיים יהודים לצד נוצרים ומוסלמים. פעמים רבות ארגונים אלו או הממשל המקומי מבקשים לקיים תפילות משותפות של נציגי הדתות לטובת העולם, השלום, החולים, כדור הארץ ועוד. האם מותר ליהודי להתפלל תפילה משותפת יחד עם נוצרי? ואם כן, אילו תפילות?
הרב משה פינשטיין מתייחס למציאות זו באופן מאוד מעניין ומתיר תפילה משותפת:
ובדבר להתפלל איזה תפילה בנוסח אחד ישראל ונכרי כאחד כגון יהי רצון מלפני רבון העולם שיתן לי חיים וברכה, והנוכרי אפשר מתכוון לאמונתו והישראל מכוין להשי"ת שהוא רבון העולם ולו הוא מתפלל. אם הוא נוסח שעשו זה בעצמם איני רואה בזה איסור מדינא במה שמתפללים יחד, אף שכוונת הנוכרי היא לאמונתו. אבל אם נוסח התפילה חיברו כומרים שאף שאין בהם שום רמז ניכר לאמונתם אין לישראל לאומרה אף בעצמו וכל שכן שלא עם הנכרי, משום דממילא הוי נוסח זה לאמונתם, אם לא כשיוסיף הישראל אלוקי ישראל וכדומה שיהיה ניכר דבריו שהוא להשי"ת לבדו (אגרות משה, או"ח ח"ב, כ"ה).
חפצי פולחן נוצריים
פעמים רבות קורה שקהילות יהודיות בתפוצות מזמינות ראשי ערים, חברי כנסת, שרים, שגרירים ואנשי דת לבית הכנסת כדי להתרשם מהקהילה, לשמוע את התפילה ולחזק את מערכת היחסים עם הממשל או עם נציגי דת אחרת. לעיתים אנשים אלו באים עם צלב על צווארם. האם מותר להם להיכנס לבית הכנסת? האם צריך למנוע את כניסתם? האם יש בכניסה עם צלב לבית הכנסת איסור של "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו)?
הרשב"א מלמד אותנו הלכה מעניינת – אם נכנס אדם עם צלב לבית כנסת, אפילו איש דת, אין חובה על היהודי להוציאו, שכן באיסור נאמר "לא תביא", כלומר בקום עשה, אבל בשב ואל תעשה אין איסור: "אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו, לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו, לא תביא אמרה תורה" (שו"ת הרשב"א ח"א ס' קעז).
גם הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, נשאל על כניסת נוצרים עם צלב לבית הכנסת ופסק:
אין כאן משום לא תביא תועבה, משום שישראל לא הכניס את העבודה זרה לתוך הבית אלא הגוי הכניסו מעצמו ועל דעת עצמו… ואם יוציא אותו יכול ח"ו לבוא לידי עלילה על קהל ישראל (הר צבי, או"ח, א, פה).
לדעת הרמ"א צלב שעונדים על הצוואר איננו בכלל חפץ של עבודה זרה ולכן אין לאסור כניסה של נוצרי עם צלב על צווארו: "צורה שמשתחווים לה, דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה. אבל צורת שתי וערב שתולין בצוואר לזיכרון, אינה נקראת צלם ומותרת בהנאה" (שולחן ערוך יו"ד ס' קמא).
גם לגבי כניסה של אנשי דת נוצרים עם מלבושי כמורה כתב בעל קיצור שולחן ערוך שאין בלבוש זה משום עבודה זרה, שכן הם מיועדים לנוי ולא לעצם הפולחן:
המלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים, יש אומרים שנוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואינן צריכין ביטול (כלומר, אינם מוגדרים כעבודה זרה), ויש מי שמצריך ביטול (קסז, ד) .
לגבי האפשרות שאדם שאינו יהודי יחזיק ספר תורה או ינשק את הספר מתוך כבוד וחיבה, כבר כתב הרמב"ם:
כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה (הלכות ספר תורה י, ח; וכן שולחן ערוך רפב, ט).
אנו רואים אפוא שהשאלה בדבר כניסת גויים לבית הכנסת תלויה בשלוש שאלות יסוד: מעמדו של בית הכנסת, מעמדם של הגויים ומעמדם של היחסים בין יהודים לגויים בהווה ובעתיד. הקהילות היהודיות והפוסקים מצאו לאורך הדורות את הדרכים וההיתרים כיצד לחיות מתוך כבוד הדדי עם החברה הלא יהודית הן ברחוב והן בבית הכנסת. וכדברי הנודע ביהודה: "והאומות של זמננו שאנחנו יושבים בתוכם שהמה מאמינים בעיקרי הדת, שמאמינים בבריאת העולם, ומאמינים בנבואת הנביאים ובכל הניסים והנפלאות הכתובים בתורה ובספרי הנביאים, אם כן פשיטא ופשיטא שאנחנו מחויבים לכבדם ולנשאם" (הקדמה לשו"ת נודע ביהודה).
