מגפות הכולרה הגדולות במאה התשע־עשרה עשו רושם עצום על תושבי אירופה והטילו פחד שכמותו לא נודע מימי "המוות השחור" (מגפת הדבר) במאה ה־14. ארבע פעמים התפרצה מגפת הכולרה במאה התשע־עשרה בעולם, החל מן המזרח וכלה באירופה ואמריקה. גם היהודים נפגעו קשות ממגפה זו וקהילות שלמות, בעיקר בעיירות מזרח־אירופה, נכחדו כמעט לחלוטין.
העיר האיטלקית טריאסט, שבמאה התשע־עשרה הייתה חלק מן הממלכה האוסטרו־הונגרית, סבלה מן המגפה יחד עם שאר ערי מערב אירופה. המחלה הקשה, הסבל והמוות לא פסחו גם על הקהילה היהודית בעיר. הייתה זו קהילת סוחרים עשירה, בעלת זכויות אזרחיות וכלכליות יוצאות דופן בהשוואה לשאר יהודי הממלכה. זכויות אלה הוענקו להם על ידי הקיסרים ההבסבורגים שהיו מעוניינים למשוך סוחרים יהודים לעיר הנמל היחידה של הממלכה, כדי שיפתחו אותה ואת מסחרה. מעמדם המיוחד של היהודים וקשרי המסחר הנרחבים שלהם עם שאר סוחרי העיר היוו זרז להתפתחות הקשרים התרבותיים והחברתיים של בני הקהילה עם תושביה הלא־יהודים של העיר.
בשנת 1836 חוותה טריאסט התפרצות קשה של מחלת הכולרה, ועשרים שנה אחר־כך את ההתפרצות השנייה. תגובת הממסד הדתי הקהילתי הייתה טבעית ואופיינית – חיבור תפילה והתכנסות בבתי הכנסיות לשם אמירתה. את התפילה למניעת המגפה חיבר ב־1836 הרב שבתי אלחנן טרוושׁ, שהיה רבה של טריאסט בשנים 1856־1833, בזמן שני אירועי המגפה. התפלה שקרוב לוודאי נאמרה כבר ב־1836 הודפסה תשע־עשרה שנה אחר כך, כחלק מרכזי של חוברת קטנה שכותרתה: תפלה לעצירת המגפה.
החוברת בת חמישה עשר העמודים, המודפסת – עמוד מול עמוד – עברית ותרגום לאיטלקית, מודפסת ללא ניקוד, אולי מאחר שהודפסה במהירות לרגל הצורך הדחוף. היא נפתחת בתפילה שחיבר הרב טרווש ומיד אחר כך, "קודם נפילת אפיים [תחנון] , יפתחו הארון ויאמרו" מזמור צ"א בתהלים ("ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן"). הבחירה במזמור זה אינה מפתיעה, באשר על בסיס כינויו בתלמוד הירושלמי "שיר של פגעים" (שבת פרק ו' הלכה ב') היה מקובל כסגולה כנגד פגעים (ובתוכם כמובן מגפות). על הפסוק האחרון של המזמור ("ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי"), מורה החוברת, יחזרו החזן והקהל שלוש פעמים ("ג"פ ארך ימים אשביעהו חזן וקהל"). לסיום נאמרה תפילת "אבינו מלכנו".
הגן על עמך
ייחודו של הטקס הוא בתפילה שחבר הרב טרווש, שעיקרה תחינה להגנה מפני המגפה, ולשונה – על דרך הפיוט – רצופה שיבוצי פסוקים המאזכרים בעיקר את רחמי האל על עמו בעבר ואת תיאוריו כרופא החולים. מכאן ציור האל כ"רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" (על פי תהילים קמז, ג), "א־ל נא רפא נא להם" (על פי במדבר יב, יג) "וארוכה ומרפא העלה לכל מדויהם" (על פי ירמיהו לג, ו) "והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים" (על פי דברים ז, טו).
התפילה נפתחת בפנייה לא־ל המתואר כמוקד התקווה והרפואה ובבקשה כי יביט על עמו בחמלה ורחמים, תוך שהמתפלל אינו חוסך בתיאורי הסבל:
מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, הרופא לשבורי־לב ומחבש לעצבותם, הביטה בעין חמלתך כי לבנו סחרחר, צירים וחלחלה אחזונו, בשפכך חמתך גם על העיר הזאת והחל הנגף בעמך ישראל עם קרובך. הננו אתאנו לך כי אתה אל רחום, הקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. נא השקיפה ממעון קדשך מן השמים, והגן על עמך על ישראל להושיעם מדבר הוות ומכאב אנוש.
אולם המתפלל אינו מסתפק בבקשת העזרה לקהילה היהודית (הגם שהוא מכביר ביטויים כגון "חוסה על עמך ונחלתך"); חלקה המרכזי של התפילה מוקדש לתחנונים לרפואת העיר והממלכה כולה, על עמיה השונים:
תזכור על זרע ידידיך, ועל כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ובפרט על יושבי העיר הזאת… ותעצר המגפה מביניהם… ורחם כאב על בניך עם סגולתך, ועל כל העמים אשר תחת ממשלת הקיסר והמלך המיטיב והמשגיח ירום הודו, לבלתי תת המשחית לעבור בגבולם ובגבולנו ולבוא את בתינו ואל בתיהם לנגוף, ותאמר למלאך המשחית בעמים, רב עתה הרף ידך כי אתה ה' טוב לכל ורחמיך על כל מעשיך.
התפילה מסתיימת, עם זאת, בציטוט של ההבטחה הספציפית של הא־ל לעמו לרפואתו אם ישמור מצוותיו, ובהבחנה ברורה בין עם ישראל ובין "מצרים":
ומקרא שכתוב, ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' א־להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.
ניכר כי הרב טרווש הילך על חבל דק שבין הדגשת הקשר המיוחד של הא־ל לעם ישראל ובין ההכרה בצורך לבקשת רפואה לעיר ולממלכה, וזאת מכמה סיבות: ראשית, רבנות העיר הייתה בעלת מעמד רשמי בממלכה ההבסבורגית ולכן היה הרב כפוף לה וחייב לבטא רצון בטובתה. שנית, המגפה אינה מכירה בגבולות לאומיים ודתיים ולכן עצירתה היא צורך רב לאומי. ושלישית – ולא פחות חשוב, קהילת טריאסט, ברובה הגדול, אכן חשה כחלק אינטגרלי מן העיר ובכנות התפללה לרפואה כללית.
הבורחים מקטב הקאלערא
ובכל זאת, מסתבר, לא כל בני הקהילה חשו בהזדהות רב־לאומית מעין זו. בין המשתתפים בתפילה הייתה בוודאי גם משפחת מורפורגו, שהייתה אחת מן המשפחות הדומיננטיות בקהילה. אחד מבניה, יעקב מורפורגו, נשא לאשה כמעט ארבעים שנה קודם לכן (1819) את רחל לוצאטו (בת דודתו של שד"ל) שהייתה לרחל מורפורגו.
רחל מורפורגו הייתה למדנית ומשוררת עברייה מאז נעוריה, אם כי במשך שנים רבות לא פרסמה את שיריה. ב־1856 הייתה כבר משוררת בעלת שם, הן בקהילתה והן בין קוראי כתב העת המשכילי "כוכבי יצחק", שפרסם את שיריה בכל גיליון מאז 1847. ב־1856 פרסמה בכתב־עת זה את השיר "על הבורחים מקטב הקאלערא" (שכונס אחר כך בספר שיריה "עוגב רחל", 1890), המציג את המגפה ואת היחס אליה באור שונה מן התפילה הרשמית שתוארה לעיל. כמו שירים רבים אחרים של משוררת מתוחכמת זו, זהו שיר דו־רובדי: רובדו העליון, הגלוי, מביע עמדה מקובלת (הצורך בביטחון בא־ל המרפא) אך ברובד נסתר של הבית הראשון באה לביטוי עמדה שונה ואפילו חתרנית כנגד האהדה וההזדהות עם השכנים הלא־יהודיים:
על הבורחים מִקֶּטֶב הקאלערא
מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון [תהלים לו, ח].
אֶרְאֶה רָץ לִקְרַאת רָץ, מִמִּי יִבְרַח?
נַפְשָׁם בְּיַד אֵ־ל כְּגֵר כְּאְֶזרָח;
יִמְחַץ וְיָמִית רַעֲנָן אֶזְרָח,
צַדִּיק יְרַפֵּא, כְּתָמָר יִפְרַח.
לָכֵן כָּל יְצוּרָיו אִיש עַל יָדוֹ
יִשְׁכֹּן לָבֶטַח יִבְטַח עַל יָדֹו
לָנוּס אֵין שֹׁוֶה מִפַּחַד יָדוֹ
יִגַּשׁ יִקְרַב וְיַחֲזִיק יָדוֹ.
חַנּוֹּן וְרַחוּם חוּסָה נָא עָלֵינוּ
מֵאַף וּמֵחֵמָה רְפָא נָא לָנוּ
נוֹדֶה לְשִׁמְךָ אֲשֶׁר הִצִּילָנוּ.
הֲפָךְֿ נָא לְשָׂשׂוֹן יְמֵי אֶבְלֵנוּ
וְנִשְׂמַח וְנָגִיל יַחַד כֻּלָּנוּ
לְךָ, לֹא לָנוּ אֲ־דֹנָי לֹא לָנוּ.
עשה למענך אם לא למעננו עשה למענך והושיענו.
רחל מורפורגו ה' לחדש מנחם תרט"ו
הבדלה בין הגורלות
כמו תפילתו של הרב טרווש גם שירה של רחל מורפורגו מכיל פניית תחנונים לא־ל – לרחמים ולרפואה. זאת בשני הבתים האחרונים שלשון הרבים שלהם תואמת את הקונבנציה של תפילת ציבור. הבית הראשון, לעומת זאת, הנפתח בלשון יחיד ("אֶרְאֶה"), מציג עמדה ייחודית של הדוברת, המנוגדת לעמדתה הרשמית של הקהילה ולביטויה בתפילת הרב טרווש. משמעות נסתרת זו מתגלה (כדרכה הטיפוסית של מורפורגו) על ידי מעקב אחרי הפסוקים המאוזכרים.
ברובדו הגלוי פותח הבית הראשון בתיאור האימה שמפילה המגפה על בני האדם, המנסים לברוח מפניה ("רָץ לִקְרַאת רָץ, מִמִּי יִבְרַח?"). אולם זו אינה אמירתה היחידה של השורה, באשר המבע הלא רגיל מאזכר את תיאור בבל בספר ירמיהו: "חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ: רָץ לִקְרַאת רָץ יָרוּץ וּמַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל כִּי נִלְכְּדָה עִירוֹ מִקָּצֶה" (ירמיהו נא, ל־לא). זה הבורח הוא אפוא הלא־יהודי הנס מזעם הא־ל, המענישו על יחסו לעם ישראל.
זיהוי המתואר כלא־יהודי מחוזק על ידי השימוש בשמות "גר" ו"אזרח" (המציינים במקרא את הלא־יהודי) לתיאור הנסים מפני המגפה. הקישור בין הלא־יהודי ובין הרשע עוד מחוזק באמצעות המבע "רַעֲנָן אֶזְרָח" המאזכר את הפסוק "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תהילים לז, לה). בניגוד לו מתוארת, בשורה האחרונה של הבית, הצלתו של הצדיק (הוא היהודי השומע לא־ל) ש"כַּתָּמָר יִפְרָח". על היהודי להתנהג בצורה שונה משכנו הלא־יהודי, מציעה הדוברת השירית בבית השני. אין הוא צריך לנוס מפני המגפה והוא יכול להישאר במקומו, בוטח בקב"ה שיצילהו. מכאן מתפתח בטבעיות הבית השלישי – התפילה לרפואה היא כל שעל היהודי המאמין לעשות, ומן הא־ל תצמח ישועתו.
ניתן לשער כי על רקע התערותם של יהודי טריאסט בסביבתם, עצם ההבחנה בין הגויים (המזוהים אף כרשעים) ובין היהודים נתפסה על ידי המחברת (בצדק) כבלתי מקובלת בחברתה ולכן הוסתרה ברובד הנוצר רק מתוך בדיקת הקשרי הפסוקים. העמדה הלאומית עוד מודגשת בבית הרביעי, כאשר בקשת הישועה מורחבת לבקשת גאולה לאומית כוללת, מעבר למקרה הספציפי של המגפה. המילים "יְמֵי אֶבְלֵנוּ", הנראות בקריאה ראשונה כמציינות את המגפה, מציינות גם, בהתאמה לתאריך כתיבת השיר ("ה' לחודש אב"), את ימי האבל על חורבן המקדש שבראשית חודש אב. התכוונות זו מחוזקת באמצעות השורה השנייה בבית – "הֲפָךְ־נָא לְשָׂשׂוֹן יְמֵי אֶבְלֵנוּ" המאזכרת את תיאור הנחמה הלאומית על ידי ירמיהו: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא, יב).
בבסיס שירה של רחל מורפורגו עומדת אפוא אידיאולוגיה המבחינה בין גורל היהודים וגורל הגויים שבקרבם הם חיים, תוך שהמשוררת מנצלת את הסיטואציה של מגפת הכולרה כדי לבטא את אמונתה כי הצלתו של היהודי תהיה, בסופו של דבר, רק עם הצלתו הלאומית הכוללת, עם הוצאתו מבין הגויים. ברובדו העמוק חותר כך השיר כנגד נכונותה של הקהילה היהודית בטריאסט לגשר על פני השוני הדתי והלאומי, כפי שעושה הרב טרווש בתפילתו. התפילה הרשמית והשיר האישי, המאוחדים בעצם הפנייה לא־ל להצלה, נפרדים כך בתפיסה האידיאולוגית הלאומית שבבסיסם.
