בלב פרשות המשכן, בין מזבח הקטורת שעליו מכפרים אחת בשנה לבין כיור הנחושת שבו רוחצים יום יום, מופיעה פרשת השקלים. לפי פשוטה של הפרשה, השקלים – מחצית השקל בשקל הקודש – נועדו להגן על העם ממגפה בעת מניין. כפי שביאר רש"י: "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מניינם".
בעת המפקד, כל אחד מישראל "העובר על הפקודים" ייתן "כֹפר נפש" בסך של מחצית השקל, וכך "לֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". עוד מציינת הפרשה כי התרומה עצמה, המיועדת ל"עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", תיעשה באופן שוויוני: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל". הכסף יישקל על ידי עושי המלאכה ולבני ישראל הנפקדים ונמנים יהיה זיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיהם. אלא שהלומד עומד תוהה ונבוך: מה למספרים ולמגפות?
אפשר להבין מדוע מגפה מובילה למניין ומפקד – בני אדם המסתובבים בעולם מוכה אסון מבקשים לברר מי נשאר ומי שרד ומונים את השארית. וכך אכן מפורש ממש בסיפור המגפה שבפרשת בעל פעור:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.
אם כן, המניין והמפקד, נשיאת ראש העדה, הם תוצאה של המגפה, פעולה עוקבת לה. אך מדוע בפרשה שלנו הזיקה היא הפוכה – המניין מוביל למגפה? אני כותב את השורות הללו בעת מגפה, זמן שבו אנשים הופכים לאחוזי תמותה, ושיקולים סטטיסטיים קובעים מי יבודד ומי דלת ביתו תיפתח, מי מעגל ראשון ומי שני. מחלות, אם כן, דוחפות אותנו לסטטיסטיקה. אבל לא מצאנו שסטטיסטיקה מפיצה מחלות.
אין במניין ברכה
אני רוצה להציע את המחשבה הבאה. בעיני התורה, זמן של מניין הוא זמן של בעלות ושלטון. אדם מונה את צאנו, שליט מונה את נתיניו, בנקאי את כספו. פניהם של האנשים הנמנים נמוגות והם הופכים למספר נושאי חרבות עבור המפקד המונה את הצבא ולקיבות מהלכות עבור האמרכל המונה את בני השיירה: "וְאַתָּה תִמְנֶה־לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן" (מלכים א כ כה). ראשי האדם וראשי המקנה נספרים זה לצד זה, וכולם הופכים יחד לשבויים של מספרים: "שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה" (במדבר לא, כו).
לפי ספר שמואל, עצם הרצון למנות בני אדם הוא תוצאה של חרון אף נורא: '"וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה", ולפי דברי הימים מי שהסית את דוד השולח את יואב לשוט בארץ הוא השטן המשוטט בעצמו: "ויעמד שטן על ישראל" (דהי"א כא, א). אל מול דוד המבקש לדעת כמה בני אדם יש לו, לדעת "את מספר העם", עומד יואב ואומר: אין במניין ברכה. המספר הוא קץ ומוות, תניח לעם בשלו, "וְיוֹסֵף ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים". דוד מתעקש, יואב מונה. והנה יש גבול ומספר: "שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ'".
בני אדם אינם חול אשר על שפת הים. הם ככוכבי שמים לרוב, ומניינם ההופך אותם למסה נשלטת חסרת פנים נושא בחובו סכנת מגפה איומה. באופן פרדוקסלי אפשר לומר כי הפקידה גורמת לשכחה. האדם הופך למספר ואין לו שם וזיכרון.
ככוכבים ולא כחול
אפשר שמשום זה, את המניין המייצג שליטה ובעלות יש לעשות בליווי תרומת מחצית השקל. הנה, מעתה, אם השליט יבקש למנות את נתיניו כצאן, הוא צריך לזכור שלכל אחד מהם מחצית שקל באדנים, שהם נמנים גם על ידי מונה אחר, שהם פקודים, כלומר נזכרים ומנויים במניין גבוה של שקלים הנדרש לבניין אדני המשכן.
יהודה עמיחי כתב פעם שהמספרים הכתובים על זרועות הניצולים הם מספרי טלפון אל אלוהים המנותקים אחד אחד. אפשר שהפרשה אומרת לדוד, לשאול, לכל מי שהוסת לבדוק כמה בני אדם יש לו, לכל מי שחשב שאפשר לסכום בני אדם לאחוזים וסטטיסטיקות כחול אשר על שפת הים, רְאה וזכור: הם כוכבים הנוצצים כשקלים. מניין אחר גבוה מעל גבוה מונה אותם ונותן להם זיכרון ופקידה באדני המשכן. העשיר והדל גם יחד נזכרים לפני ה'.
