בכניסה לשכונת הווילות שבה מתגוררים מארחיי הלבביים, באזור המערבי והעשיר של מקסיקו־סיטי, ניצב שער חשמלי שהכניסה דרכו מותנית באישור רשמי מטעם המארחים. אחרי שעוברים את השער הראשון, מגיעים למתחמי מגורים פנימיים המוגנים בשערים חשמליים נוספים. על גדרות חלק מהבתים מסתלסלים חוטי תיל. במקסיקו של שנת 2020 איש אינו לוקח סיכון מיותר, בוודאי נוכח נתון הרציחות המצמרר: יותר מ־36 אלף מעשי רצח אירעו במקסיקו ב־2018. השיא העצוב הזה נשבר ב־2019, עם עלייה של 2.2 אחוזים נוספים.
במרחק כמה דקות הליכה ממתחם המגורים היוקרתי נמצא המרכז הקהילתי ובית הספר 'יבנה', אחד הבניינים המרכזיים בקהילה היהודית של מקסיקו, וגם הוא מאובטח היטב 24 שעות ביממה.
אורח לרגע או לכמה ימים במקסיקו־סיטי, דווקא לא רואה כל פגע. העיר העצומה, שגרים בה כמעט תשעה מיליון תושבים, פעילה וקדחתנית כמעט בכל שעות היממה. אנשים מסתובבים ברחובות ובקניונים ולא נראים מוטרדים מדי. אבל במרחק נסיעה קצר מאוד, כך מספרים לי אנשים שחיים כאן, ישנן שכונות עוני ענקיות שאליהן פשוט אסור להיכנס, אזורים ללא חוק שבהם קל יותר להישדד ואף להירצח מאשר לחזור כפי שבאת.
הגעתי למקסיקו־סיטי כאורח של ארגון 'תורה מציון', המשגר זה כחצי יובל שליחים ציונים־דתיים לקהילות בתפוצות. הארגון מקיים כמה כנסים שנתיים, באזורים גיאוגרפיים שונים, והפעם היה זה הכנס השנתי לשליחים בצפון אמריקה – ארה"ב, קנדה ומקסיקו. הקהילה היהודית במקסיקו לא גדולה במיוחד, 45 אלף איש, אבל גם לא קטנה: רק ב־13 מדינות ישנה קהילה יהודית גדולה יותר. הקהילה חגגה לא מזמן מאה שנים להיווסדה, ומגדירה עצמה מסורתית מאוד, ציונית מאוד ועם אחוזי התבוללות אפסיים, והיא שייכת ברובה הגדול לאליטה העשירה של המדינה.
משיחות עם אישים בקהילה עולה כי במקסיקו אין כמעט אנטישמיות באופן שהיא מתבטאת לאחרונה ביתר שאת באירופה או בארה"ב, וכי מעבר לצעקות אקראיות ברחוב ולציור צלב קרס על קירות, יהודי המדינה אינם חשים איום מיוחד בשל דתם, אלא דווקא בעקבות מעמדם הכלכלי הגבוה שמהווה בימים אלה מטרה. ובכל זאת, החשש מנקר. הנשיא הנוכחי, אנדרס מנואל לופס אוברדור, שנכנס לתפקידו לפני כשנה, לוקח לדבריהם את המדינה למחוזות שמאל פופוליסטי ומשסה חלקים בחברה אלה באלה, באופן שעלול להביא לסימון היהודים כאחד ממקורות בעיותיה של מקסיקו.
רחל פלדמן, רופאת שיניים במקצועה, בת לאחת המשפחות האמידות בקהילה היהודית ואחת הדמויות הפעילות בה, אומרת זאת באופן ברור: "יש בקהילה דאגה מהמדיניות של הנשיא. הוא עושה הפרדות בין עניים ועשירים, טובים ורעים. הכלכלה נמצאת בעצירה מוחלטת בגלל המדיניות שלו, רפורמות שונות שבגללן אף אחד לא רוצה היום להשקיע במקסיקו. אנחנו מקווים ומאמינים שלא תקרה כאן קריסה כלכלית כמו שהתרחש בוונצואלה – בעיקר כי אנחנו קרובים לארה"ב, אבל הוא היה רוצה שנהיה כמו ונצואלה. הוא למשל חושב שהנפט הוא העתיד של מקסיקו, וממשיך לבדוק איך להוציא אותו מהאדמה, כשכל העולם כבר מתקדם לאנרגיות מתחדשות".
אתם חוששים מהתפרצות אנטישמית בגלל הדרך שבה הוא מוביל את מקסיקו?
"מדברים על זה בקהילה, אבל עדיין התקווה היא שזה לא יקרה. אנחנו לא העשירים היחידים במקסיקו. נקווה שהוא לא ישנה את שיטת הממשל שכרגע נותנת לו קדנציה של שש שנים בלבד. עם הרוב המוחלט שיש לו בממשלה, הוא עוד עלול לעשות זאת".
מדינה באפור
הקהילה היהודית במקסיקו מחולקת באופן ברור לאשכנזים וספרדים, כולל בתי ספר נפרדים, ורובה המוחלט מרוכז בבירה. "יש עוד כמה מוקדים קטנים ואנחנו בקשר איתם, אבל העיקר מתרחש פה", אומר מאוריציו קרסנוביץ', ראש הקהילה האשכנזית. במקסיקו־סיטי פועלות שש קהילות – שלוש ספרדיות, קהילה אשכנזית, קהילה קונסרבטיבית ועוד אחת על הגבול בין קונסרבטיבית לרפורמית. הקהילה החלבּית היא הגדולה וגם הדתית ביותר, ומונה כ־15 אלף איש; הקהילה הדמשקאית מונה בין 11 ל־12 אלף איש; בקהילה האשכנזית, המוגדרת כאורתודוקסית־מודרנית, יש כעשרת אלפים אנשים; ושלוש הקהילות האחרות מונות כ־3,000 איש כל אחת.
אני תוהה באוזני קרסנוביץ' אם החלוקה הקשיחה לפי עדות מתאימה ל־2020, והוא משיב: "זה קשור לכך שהקהילה מסורתית מאוד. לא תראה כאן חלבי מתפלל בבית הכנסת האשכנזי, הנוסחים שונים מאוד. כך נוצרה ההתארגנות הראשונית, וכך היא נשארה. אבל בשנים האחרונות יש שינוי גדול. קודם כול אנחנו משתפים פעולה בצורה מושלמת בלא מעט נושאים, באמצעות 'הוועדה המרכזית' שיש בה נציגים לכל הקהילות ושמתכנסת בקביעות ובאופן תדיר. שנית, שש מתוך עשר חתונות שמתקיימות כיום בתוך הקהילה הן של בני זוג משתי קהילות שונות. אחרי מאה שנה ושלושה דורות, אפשר כבר להתחיל לדבר על קהילה יהודית מקסיקנית אחת".
אתם לא חוששים מהיעלמות הקהילה? מדובר במספר לא מאוד גדול.
"המספר שלנו כיום נשאר אותו דבר כבר שלושים שנה. אנחנו לא גדלים בעיקר בגלל סיבה אחת טובה – עלייה לישראל, שנמצאת במגמת התרחבות בשנים האחרונות. נכון שיש גם אנשים שעוזבים מסיבות כלכליות וביטחוניות, בעיקר לארה"ב, אבל על זה אנחנו מחפים באחוז התבוללות נמוך מאוד, שמושג באמצעות העובדה ש־95 אחוז מהילדים כאן הולכים לבית ספר יהודי במשך כל ימות השבוע, מגיל הגן ועד סיום התיכון. אנחנו לא חוששים מהדמוגרפיה, ומעדיפים איכות על כמות. לא מנסים לגייר ולא מחפשים אנשים. כמובן שמי שבא מבחוץ ברוך הבא, ואנחנו מקבלי פנים".
אתה מגדיר את הקהילה האשכנזית כ"מודרן אורתודוקס", אבל אני משער שהמשמעות של ההגדרה הזאת שונה לעומת ארה"ב או ישראל.
"נכון. החג הנשמר ביותר כאן הוא חנוכה, יותר מתשעים אחוז מהיהודים כאן מקיימים את מצוות החג, יותר מראש השנה ויום הכיפורים. בחגי תשרי 80 אחוז הולכים לפחות לתפילה אחת, וברגעים האלה כל בתי הכנסת מלאים".
נתן פלדמן, 55, הוא מעמודי התווך של הקהילה היהודית במקסיקו, ובמשך השנים נשא באינספור תפקידים בכירים בה. בעבר הוא עשה כמה שנים בישראל, כולל שירות בצה"ל, ודובר עברית שוטפת. בשיחה איתו ועם אחותו רחל, שכבר צוטטה לעיל, עובר קצת זמן עד שאני מצליח להוציא מהם ביקורת על היחס של מדינת ישראל וארגונים ציוניים שונים ליהדות מקסיקו.
"כן, אנחנו מרגישים זנוחים", אומר פלדמן. "שמים אותנו בסל אחד עם מדינות אמריקה הלטינית כי מדברים פה ספרדית, אבל לא מבינים שלהגיע לסמינריון בארגנטינה עולה לנו יותר כסף מאשר להגיע לישראל, וגם הטיסה לא הרבה יותר קצרה, תשע שעות. מצד שני אנחנו לא נחשבים כצפון אמריקה, למרות הגבול שיש למקסיקו עם ארה"ב. ממש נופלים בין הכיסאות.
"לפני כשש שנים ביקרנו בישראל, כל נשיאי הקהילות של יהדות מקסיקו, ונפגשנו עם ראש הממשלה נתניהו. הייתה תלויה שם מפת עולם גדולה עם מדינות בצבעים שונים – מדינות שאיתן יש לו קשרים טובים, מדינות שחשוב לו ליצור איתם קשרים, וצבע אפור שציין את מה שלא ממש מעניין. מקסיקו צבועה שם באפור. אנחנו יושבים מולו ומרגישים שאנחנו לא מעניינים אותו. דיברנו איתו על זה והוא הקשיב. שנתיים וחצי לאחר מכן הוא בא לביקור במקסיקו, וזה היה אירוע מאוד משמעותי בעבור הקהילה".
איזה מסר הייתם רוצים להעביר למקבלי ההחלטות בישראל?
רחל פלדמן: "אנחנו צריכים יותר תמיכה כספית בנושא החינוך. אנחנו מביאים לכאן שליחים על חשבוננו. חושבים שאנחנו מיליונרים, אבל אנחנו לא. יחסית למקסיקו אנחנו בסדר, אבל לא יותר מזה. אנחנו משוכנעים שאם נפסיק את השליחים, נאבד את הקשר הבריא שיש לנו כיום עם ארץ ישראל ועם מדינת ישראל. מה שחסר כאן בעיקר זה מורים שיבואו לכמה שנים".
ומה באשר לאנטישמיות שעלולה להתפרץ?
נתן פלדמן: "כל גוי הוא אנטישמי בפוטנציה, וזה נכון גם אצל המקסיקנים שהם מאוד קתולים ולא מעט מהם שמעו בכנסייה שהיהודים רצחו את ישו. אבל חשוב להדגיש שאין ארגונים אנטישמיים, ושהוועדה המרכזית של הקהילה מנטרת כל פעילות אנטישמית, אפילו קטנה, וגודעת אותה באיבה. כאמור, במקסיקו האלימות היא על רקע מעמדי ולא על רקע היותך יהודי".
חייבים להספיק
שליחי 'תורה מציון' במקסיקו־סיטי הם הרב אהרל'ה וסרמן ורעייתו סיוון, שנמצאים שם עם ילדיהם זו השנה הרביעית. השנה הם מתוגברים בחננאל מוזס ממודיעין וחנן רבינוביץ' מרחובות, שלאחר סיום לימודיהם בישיבת הסדר באו לשנה של שליחות בקהילה. די בכמה ימים של צפייה בשליחים ובקשריהם ההדוקים והחמים עם בני הקהילה מכל קשת הגילים, כדי להבין את החשיבות הרבה והתרומה הישראלית שהם מביאים איתם – בכל מה שקשור ללימוד תורה, ולא פחות מכך בפן החברתי.
הרב וסרמן, המשמש סגן רב הקהילה וראש כולל תורה מציון בעיר, מספר על תקופת הקליטה: "לא ידענו הרבה על מקסיקו לפני שהגענו לכאן, אבל זה נראה כמו הזדמנות טובה להגיע לסוג של קהילה שאנחנו בכלל לא מכירים בישראל, לחוות משהו חדש. מהר מאוד התברר לנו שהיכולת לעבוד ולהשפיע כאן עצומה. למרות הפער בידיעת השפה בחודשים הראשונים, זה כמעט לא היה מורגש. חלק מזה הוא בזכות השקעה גדולה של הקהילה בלימודי עברית מגיל צעיר מאוד. היה לי קשה לקנות חלב במכולת אבל בקהילה היה הרבה יותר קל, וזה גורם ליצירת קשר מהיר. הדבר השני הוא האופי החם והעוטף של הקהילה הזאת".
העובדה שיש שליחים שמגיעים לכאן לשנה אחת בלבד לא גורמת לתסכול, מבחינתם ומבחינת הקהילה?
"הקהילה יודעת מראש שהבחורים מגיעים לזמן קצר. אף אחד לא מופתע כשהם אורזים. ויש כאן אמירה: באנו עם הטוב של ארץ ישראל, אנחנו רוצים למשוך אתכם לשם. גם אם זה לא נאמר, זה הרגש. הקהילה בנויה על השליחים האלה, ויש בתנועה המהירה הזאת אנרגיה חשובה. הילדים שגדלים בקהילה הזאת רואים שארץ ישראל לא כל כך רחוקה ולא בלתי מושגת, הנה אנשים באים והולכים – זה לא מעבר להרי החושך. המציאות הזאת יוצרת מצב שלכל צעיר מהקהילה שמגיע לארץ יש לא מעט אנשים שהוא כבר מכיר, שליחי עבר, שמהווים כתובת ובית בעבורו בישראל. זה קורה כמעט בכל יום".
חננאל מוזס: "קצת מבאס שאנחנו לא נמצאים כאן יותר זמן, כי התחברתי לתלמידים ולנוער ונוצר קשר טוב והוא עומד להיגמר מהר מדי. מצד שני זה יוצר רצון שלהם להגיע לישראל, וכמו שהרב אהרל'ה אמר, השליחים שחוזרים מהווים כתובת לחבר'ה מכאן שמגיעים אחר כך לארץ".
חנן רבינוביץ': "בתחילה זה תסכל אותי מאוד. הייתי בטוח שבשנה אי אפשר לעשות כלום. אבל כשאתה מגיע לשנה אתה מבין שהזמן קצוב, ומיד התחלנו עם פרויקטים. אין פריבילגיה לבזבז זמן ואין שחיקה. כל הזמן זורמות לפה אנרגיות חדשות מהארץ ויש בכך יתרון".
זאב שוורץ, מייסד ומנכ"ל תורה מציון, שהה בכנס עם שני אנשי צוות בכירים נוספים מהארגון, יואב כהן־חדד וחסידה פינצ'וק. לדבריו, "מטרה אחת של השבתון היא לחזק את הקהילה המקומית, להכיר אותה, לתת תחושה שהם שייכים למשהו גדול יותר. מטרה נוספת היא לתת לשליחים כלים להמשך השליחות, וליצור הפריה הדדית בין השליחים במקומות השונים. עוד מטרה היא לעבוד בנפרד על כל יעד. היעדים הללו הושגו גם הפעם במלואם, והמתכונת הזאת מוצלחת מאוד גם מפני שאנחנו מקפידים לעשות את הכנס בתוך הקהילה ולא באיזה מלון, כדי לאפשר מפגש בלתי אמצעי בין כל המעורבים".
הארגון שלכם הוא אחד היחידים שמצרף את יהדות מקסיקו לצפון אמריקה.
"בגלל הגיאופוליטיקה וענייני שפה, אוטומטית מחברים את מקסיקו לאמריקה הלטינית. אבל זה פשוט לא נכון. היא קרובה גיאוגרפית הרבה יותר לצפון אמריקה, והם עצמם רואים את קהילתם שייכת לצפון אמריקה. אם אתה רוצה לכבד מקסיקני בכלל ואת יהודי מקסיקו בפרט – חבר אותם לארה"ב וקנדה. מקסיקו מוסיפה צבע מאוד מיוחד למשלחת מאמריקה, והקהילה כאן היא דוגמה ומופת בעוצמה שלה, ביהדות שלה, במוסדות שלה".
אתה שולח שליחים לרחבי העולם זו השנה ה־24. אילו תהליכים אתה מזהה מהזווית שלך לאורך השנים?
"היו קשה יותר לגייס שליחים. בעבר, כל מי שיצא מהארץ קיבלו אותו בזרועות פתוחות בקהילות מעצם היותו מישראל. היום כולם מעודכנים אונליין במה שקורה, ומעמד השליח כ'נושא הבשורה' נעלם. הקהילה לא צריכה את השגריר שיגיד מה קורה בארץ ושעל פיו יישק דבר. בנוסף, פעם יציאה לשליחות הייתה הזדמנות לראות עולם, היום כבר בגיל בר־מצווה ישראלים ראו את כל אירופה, וטיסה היא הרבה פחות אטרקציה. וכמובן ישנו המצב הביטחוני והכלכלי בישראל שהוטב מאוד בשנים האחרונות, וישראלים כבר לא חשים צורך לצאת לשנתיים חופשה מהמציאות הלוחצת בארץ.
"כל זה הופך את הגיוס למאתגר הרבה יותר, אבל מצד שני מדויק הרבה יותר. יש פחות קופצים על המציאה, אבל מי שכבר מגיע הם אנשים איכותיים מאוד ואידיאליסטים שבאים לשליחות נטו כדי לתרום לעם ישראל. וחד־משמעית, גם כיום אין תחליף לשהות של השליח בשטח. הקשר הבין־אישי משפיע כל כך שאי אפשר לוותר על זה, והדבר מוכח בכל פעם מחדש".
אז למה להיות שליח? הרב אהרל'ה וסרמן מסכם: "אנשים יוצאים מהשנה הזאת אחרת. שליחות היא המכינה לחיים הכי משמעותית שאפשר לעבור. להיות חלק מעם ישראל ברובד הכי עמוק שאפשר. זו חוויה משנה חיים".
