זכיתי להשתתף לאחרונה יחד עם אמי, בת ה־71, בכנס סיום הש"ס לנשים בבנייני האומה. בטוחני שאם הרבנית פרחה (פלורה) ששון, שלאחרונה ציינו 84 שנים לפטירתה, הייתה חיה בינינו, היא הייתה עומדת בין הנשים הנרגשות שקראו יחדיו את ה"הדרן עלך" של הסיום ואת הקדיש שאחריו.
דמותה של הרבנית פרחה (פלורה) ששון שבתה אותי בהיותה סמל לאישיות המשלבת בין עולם החומר לעולם הרוח. היא הייתה אשת עסקים מצליחה ויחד עם זאת למדנית ובקיאה בש"ס ובפוסקים. היא הקפידה על קיום מצוות ומנהגים, תוך שליטה במקורות באופן מעמיק, ויחד עם זאת פתוחה לחברה הכללית. הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג אמר עליה שהייתה "מעין חי של תורה ויראת שמים" (אברהם בן יעקב, יהדות בבל בתפוצות, עמ' 301).
מנהלת הסניף בבומבי
הרבנית פרחה (פלורה) ששון נולדה בכ"א בחשוון תר"ך (18 בנובמבר 1859) בבומביי (כיום – מומבאי) למשפחת גבאי. היא הייתה בכורה מבין 12 ילדים. אמה, עזיזה, הייתה בת משפחת ששון. אביה, חכם יחזקאל יהושע גבאי, היה איש עסקים ובן אחותו של החכם הידוע עבדאללה סומך (1813־1889), אשר היגר מבגדד להודו בשל עסקיו. פרחה למדה תורה מהרב יצחק שמעון אגסי (1852־1914), שאותו הביאו הוריה במיוחד מבגדד כדי ללמד את ילדי המשפחה. במקביל רכשה השכלה כללית. היא ידעה שפות רבות, וביניהן: עברית, ארמית, ערבית־בגדדית־יהודית, הינדו ואנגלית.
סלימאן, בן־זוגה של פרחה, היה בן למשפחת ששון שעסקה במסחר וכונתה "הרוטשילדים של המזרח". סלימאן ניהל את הסניף של החברה המשפחתית, חברת דוד ששון ושות', שעסקה בייבוא וייצוא. לאחר פטירת סלימאן בשנת 1894 קיבלה פרחה לידיה את ניהול הסניף בבומביי, וכך, באופן חריג לאותה תקופה, עמדה אישה בראש חברה כלכלית גדולה. היא מימנה יוזמות ציבוריות שונות, ובין השאר תמכה במחקריו של הרופא מרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון כנגד כולרה, ואף התחסנה בעצמה כדי לקדם זאת.
בתחילת המאה ה־20 עברה הרבנית פרחה לגור בלונדון, שם בלטה בתור אשת חברה שאירחה בביתה אירועים חברתיים שאליהם הגיעו מלומדים רבים ואנשי החברה הגבוהה באנגליה. בנוסף הגיעו אליה מאות יהודים מארצות רבות לבקש את עזרתה והיא תמכה באופן קבוע ברבנים מארצות שונות וסייעה בהדפסת חיבוריהם. מסופר שנפגשה אף עם הלורד בלפור ותמכה בהצהרה לכינון בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כמו כן מסופר שבשל עסקיה הרבתה לנסוע בעולם, ולכל נסיעה התלוו אליה מניין גברים ושוחט. הרבנית נפטרה בי״ט בטבת תרצ״ו (14 בינואר 1936).
בשנת 1924 עמדה בראש האספה השנתית של בית המדרש לרבנים אורתודוקסים בלונדון. את דרשתה בפניהם פתחה כך:
"שמעתי כי מיום שנתיסד הבית הזה עוד לא נשמע כי כבדו אישה להיות יושבת ראש בבית מדרש הזה, אולי מפני שנאמר ואשה בכל אלה לא מצאתי, ואולי מפני שאתם מברכים בכל יום "שלא עשני אשה", אם כן קשה לי מדוע כיבדתם אותי".
הרבנית פרחה, המודעת לגודל המעמד, לא חוסכת את שבט ביקורתה מקהל שומעיה בהשוואה שהיא עושה בין שיירי הקטורת למעמד האישה:
"ונראה על־פי מה דאיתא כריתות ו ע"ב אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים לחצאין והנה לדעתכם האנשים הם היסוד ועיקר המין האנושי, והנשים הם רק כשירי מצוה, שיריים ולא העיקר, וכשם שהקטרת של שיריים היתה כשרה אחת לשישים או לשבעים שנה כן אמרתם… לכן אחת לשבעים שנה הגיע הזמן לכבד אשה מהמין שהם נחשבים רק כשיריים ולא מהעיקרים" (הדרשה נאמרה באנגלית משובצת בעברית. המובא לעיל הוא כפי שפורסמה בעברית בספרו של הרב הרצוג, אמרי יואל, עמ' 204).
הרבנית חיזקה בדרשתה זו את ידי הרבנים היוצאים להנהיג את הקהילות. הדרשה זכתה להדים מעבר לקהל שומעיה, שכן באותה תקופה התחוללה סערה של ממש בכל הנוגע למעמד האישה, בעיקר על רקע הדרישה למתן זכות הצבעה לנשים בפרלמנט הבריטי, זכות שהושגה במלואה רק בשנת 1928.
התקשרות עם רבנים
מאפיין מרכזי של דמותה היה למדנותה, ובשל כך היא זכתה לתואר "רבנית" בזכות עצמה. ממכתבים שנשתמרו בארכיון המשפחה ניתן ללמוד על הקשר שהיה לה עם רבני דורה ועל ההערכה הגדולה שלה זכתה.
"בשנת 1894, עוד בהיותה בהודו, היא מקבלת מכתב ובו מופיעה החידה הבאה:
אות לטובה פעמיים הייתי, בשמי יברכו לא־ל סלעי ומצודתי, הנני נוי ברכה הנני.
הנה אנכי יושבת בשבת תחכמוני, האם משמאלי והגפן מימיני, והרוצה להכירני
יראה ארבעה בנים בבטני, ובמלא הראשית ימצא אחרית".
פתרון החידה הוא שמה של הרבנית "פרחה" (הסבר מובא בהמשך), והכותב הוא לא אחר מאשר הרב יוסף חיים מבגדד, הידוע בכינויו "הבן איש חי". החידה פורסמה בספרו של הבן איש חי "אמרי בינה" ב־1908. הערכתו של הבן איש חי לחכמתה של הרבנית פרחה ניכרת במכתב ששלח אליה בשנת 1906:
"ולפני שנתיים הובן מעיתון [מ]לונדון שהחכם באשי של לונדון הרב אדלר הי"ו רגיל לדרוש בשבת הגדול וכתוב בעתון את הסוגיא שהולך לדרוש, כדי שיראו אותה קודם ויבינו הדברים שיאמר בה ואת המכובדת הלכת לדרוש שלו והבאת אתך גמרא כדי שתביני מה ידרוש בה. רוצה אני לדעת האם יתכן שאנשי לונדון מבינים פלפול של גמרא ואם ניתן למצוא בה חכמים. אם שלשה רבעים מהם ריקים לא כדאי לרב לדרוש בגלל שלושה אנשים מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט" (נתן סלימאן, נחלת אבות, עמ' 386).
כלומר, לא רק שברור לבן איש חי שהרבנית פרחה הבינה את דבריו של הרב אדלר, אלא שהוא גם רוצה לדעת האם להערכתה היו אנשים נוספים ב"דרוש" שהבינו מה שאמר.
הערכה רבה כלפיה עולה גם מתכתובותיה עם הרב יצחק ניסים שעלה מבגדד ב־1925 וכיהן בארץ כראשון לציון משנת 1955. במכתב שכותב הרב ניסים לרבנית פרחה הוא מכנה אותה "הגבירה המפורסמה הרבנית המצוינת בחכמתה". בהמשך המכתב הוא מנסה לשכנע אותה ששמה יפורסם בספר שבו יתפרסמו תשובות שלו לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. המכתב מציף את סוגיית תלמוד תורה לנשים, שהרב ניסים היה בין תומכיה הגדולים:
"חשבנו הרבה ולא ידענו מהי הסיבה שכבודה לא רוצה שנכתוב את שמכם בשאלות שנדפיס ביין הטוב (ספרו של הרב ניסים שעתיד היה להתפרסם; ר"ק)… יצרו אתנו קשר חכמים מעירנו ואמרו בזה הלשון על מה סמך לפלפל בתורה שבעל פה עם חכמה בנשים, נגד דברי חז"ל במסכת סוטה, וכך גם היו אתנו בקשר מבגדד בנוסח הזה, והסתמכו על מרן הרי"ח טוב זיע"א (הבן איש חי; ר"ק) אשר כבודה תבדל לחיים טובים וארוכים היתה שואלת אותו רבות והיה משיב לה בקיצור ולא הדפיס דבר בהזכרת שמה" (נחלת אבות, עמ' 209)
דבריו שכנעו את הרבנית והשאלות שהפנתה אליו פורסמו בספרו שו"ת יין טוב תוך אזכור שמה. באחת השאלות, למשל, היא שואלת האם יש לברך ברכת האילנות בימי ניסן דווקא:
"נשאלתי מהגבירה המפורסמה הרבנית המצוינת בחכמתה מרת פרחה… וזה לשונה: הא דאמרו בש"ס (ברכות מג, ראש השנה י"א) ובטור שולחן ערוך סימן רכ"ו דהיוצא בימי ניסן וראה אילני דמלבלבי מברך וכו' אי יומי ניסן דווקא או לאו ונפקא מינה למקומות שהאילנות ממהרים ללבלב קודם ניסן" (שו"ת יין טוב, סימן מ"ג).
לגלות את דרך הפסיקה
מרתק לגלות לא רק את שמות הרבנים עמם התכתבה, אלא גם את אופן המענה ההלכתי של רבנים ספרדים ואשכנזים כאחד אליה. כל רב היה פורס בפניה את מלוא היריעה ההלכתית – משנה, גמרא, ראשונים ואחרונים, ואף את מנהגי העדות השונות. הבנת תשובות אלו דורשת ידע הלכתי מעמיק, שללא ספק היה לרבנית. המכתבים מופיעים בספר "נחלת אבות' שפרסם נכדה נתן סלימאן ששון ובספר "פרקים בתולדות יהודי בבל" שפרסם אברהם בן יעקב.
על גדולתה מעיד נכדה בהקדמה לספר נחלת אבות:
"לעיתים ימצא הקורא כי שאלה מסוימת נשאלה ע"י זקנתי מרת פרחה לכמה רבנים אשכנזים וספרדים בעת ובעונה אחת. נראה כי מטרתה בזה הייתה לראות את דרך הפסיקה של כל אחד ואחד מהם ומה ראיה ימצא מש"ס ופוסקים ועל ידי זה תתבאר אצלה הסוגיה באר היטב ותדע מה היא הדרך הנכונה אשר ילכו בה". (נחלת אבות, עמ' 10).
הרבנית פרחה פרסמה שני מאמרים בכתב עת יהודי בשם The Jewish Forum בשנים 1930 ו־1931. האחד על רש"י – פרשנותו לתורה ולגמרא ופסיקותיו, והשני נכתב לרגל חגיגות השנה ה־13 של כתב העת ועוסק במספר 13 ביהדות. המעיין בו ימצא את המספר 13, בין היתר, בסוגיות התלמודיות, אצל הראשונים (למשל 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם), בפיוטים ועוד.
מבין מכתבי התנחומים שקיבל בנה דוד ששון לאחר פטירתה בחרתי להביא מדברי הרב שמעון יהודה הכהן שקאפ, ראש ישיבת "שער התורה" בגרודנה:
"המפורסמת לאחת מן הנשים היחידות בכל תפוצות ישראל, הן בידיעתה הברורה במקצועות תורתנו הקדושה ובחיבתה לכל מנהג יהודי וכמו־כן בידיעות שונות מרת פלארא ששון… ואשר לעת עתה לא השאירה במקומה אשת חיל אמיתית כמוה" (אברהם בן יעקב, פרקים בתולדות יהודי בבל, ב, עמ' 42).
ואני שואלת – מה הייתה אומרת לו זכתה לשאת דברים באירוע הדרן סיום הש"ס על ידי נשים? האם דמיינה עידן שבו נשים רבות לומדות תורה והלכה? והאם ציפתה לעידן שבו נשים אף מורות הלכה?
// פתרון החידה ששלח הבן איש חי:
שני אותות לטובה: בחלום שר המשקים: וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י). מטה אהרן: "…וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז כג).
בשמי יברכו: ברכת האילנות בחודש ניסן. הברכה נאמרת רק בעת שנמצא באילנות פרח.
פרחה: בגימטריה נוי ברכה 293.
על שלמה המלך נאמר "ויחכם מכל אדם"
"אם" משמאל ו"גפן" מימין – "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר" (שיר השירים ז יג)
והרוצה להכירני: יראה 4 בנים בבטני־ רח בגימטרייה – 4 פעמים ב"ן 208.
במלוא ראשית ימצא אחרית: האות האחרונה של פרחה "ה" היא מילוי האות "פ" בכתיבת שם האות – פ"ה.
