אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם. באמצעות הביטוי הזה מגדיר יונה את עצמו ואת אמונתו (א, ט): "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה". בביטוי זהה משתמש גם נחמיה: "אלוהי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו" (נחמיה ב, כ). הביטוי "אלוהי השמים" מוסר בצורה פלסטית את מושג הטרנסצנדנציה האלוהית, דהיינו את האמונה בא־ל המצוי מעֵבֶר לטבע, שתאריו הם מעבר לתכונותיו ומגבלותיו של האדם.
נראה לי שבעזרת ביטוי זה הסבירו אנשי המקרא למה אין בידם צלמים והם אינם מתפללים אליהם, ושלמרות זאת מלווה אותם תמיד הנוכחות האלוהית. כך גם ביחס למקדש, כדברי ישעיהו (סו, א): "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי". דבריו מזכירים את תפילת שלמה (מלכים א ח, כז): "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". רעיונות אלו מתקשרים בביטוי נפלא בפרק המקונן על החורבן (תהילים עד, ז): "שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ… חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ". מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ! מהדהדים כאן הפסוקים שבספר דברים המלמדים אותנו שהמשכן הוא מקום שבחר הקב"ה "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". לא הוא ישכון שם, אלא שמו.
מן התיאולוגיה לאתיקה
אברהם משביע את עבדו (כד, א־ד): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלוֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי". מה פירוש הביטוי "אלוהי הארץ"? הספרֵי (האזינו, ח), ובעקבותיו האמורא הגדול ר' פינחס (בראשית רבה נט ח), מסבירים זאת תוך שהם משווים את הפסוק שהבאנו לעיל, "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלוֹהֵי הָאָרֶץ", עם דברי אברהם המובאים בהמשך, שבהם הביטוי "אלוהי הארץ" חסר (כד, ז): "ה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי". הניגוד הזה בין הפסוקים מתאר, בדרשת הספרי, את מה שהשתנה בעקבות פעולתו של אברהם: "עד שלא בא אבינו אברהם לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד, שנאמר: 'ה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי'. אבל משבא אבינו אברהם לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כעניין שנאמר: 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלוֹהֵי הָאָרֶץ'.
רעיון מופלא! הקב"ה הוא "אלוהי הארץ" רק במידה שבני האדם, יושבי הארץ, מכירים בו. אין זאת רק הכרה קוגניטיבית. להכיר את האלוהים פירושו ללכת בדרכיו. מכאן משמעותו של מושג מקראי נוסף: "דַּעַת אֱלוֹהִים בָּאָרֶץ". נבין את הביטוי הזה בעזרת דבריו של הנביא הושע (ו, א־ג) המסביר אותו בדרך השלילה: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל! כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלוֹהִים בָּאָרֶץ: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ". הושע חוזר ומדגיש (ו, ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלוֹהִים מֵעֹלוֹת". רעיונות אלה מגיעים לשיאם בדברי ירמיהו (ט, כב): "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתו,ֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ… בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". כאמור, ידיעה זאת משמעותה ללכת בדרכי ה': "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". חסד, משפט וצדקה – אלו הן מידותיו של אלוהי הארץ.
בהסבר פסוקים אלה מספר ירמיהו מסיים הרמב"ם את מורה הנבוכים אשר לו (חלק ג, נד). הוא מחבר את דברי ירמיהו עם התגלות הקב"ה למשה בנקרת הצור (שמות לג). משה מבקש לראות את כבוד האלוהים: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח). במילים אלה באה לידי ביטוי שאיפתו של האדם להכיר את האלוהים ואת תאריו: "נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ". תשובתו של הקב"ה "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" פירושה שהמשימה הפילוסופית הזאת איננה בת השגה: "אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ. אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ". כדברי שלמה בתפילתו: "ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל", בערפל הדעת, מעבר לשליטתה של התבונה.
משה ביקש בקשה נוספת: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ". בקשה זאת תושג. הקב"ה נענה ומודיע לו את דרכיו, את י"ג מידות הרחמים: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת…". המילים "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲך" מורות שידיעת ה' פירושה "דעת אלוהים בארץ". התיאולוגיה הופכת בכך לאתיקה, ולפי הרמב"ם – גם לפוליטיקה נכונה ומוסרית. לאור מסקנות הרמב"ם הלכו הוגים רבים, מרבנו יונה גירונדי ועד הרב אברהם יצחק הכהן קוק ועמנואל לוינס.
הרייטינג והגאולה
בפסוקים שהבאתי מספר ירמיהו נשמעת ביקורת על שלוש דמויות נערצות: החכם, הגיבור והעשיר. לפי הרמב"ם הסדר אינו מקרי. הוא משקף סולם רייטינג: "הסתכל איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם – 'עשיר בעשרו', ואחריו – 'גיבור בגבורתו', ואחריו – 'חכם בחכמתו'". היטיב הרמב"ם לתאר את המציאות! הלוא התלמיד־חכם והפרופסור, שהיו נערצים על ידי הקהילה היהודית הקלאסית, פינו את מקומם לגיבורי הציונות: החלוץ והלוחם. ועתה, תפסו העשירים את מקומם!
אולם יש בפסוקים אלה הרבה יותר מחידוד. דמויות אלו מייצגות שלוש גישות אלטרנטיביות בחברה – את גישתו של החכם המפתח את הידע ואת המדע, את גישתו של הגיבור, העובד והלוחם, ואת העשיר – המייצג את ערכי העולם הקפיטליסטי והליברלי השליט בימינו, מאלסקה ועד בייג'ין. בכולם באה לידי ביטוי אותה בעיה. האומנם יכולים החכם, הגיבור והעשיר לתקן עולם ללא דעת אלוהים, מקור המוסר? האומנם יכולים החכמה והמדע לגאול את העולם? ספרות החכמה שבמקרא נתנה תשובה שלילית. ברשימה קודמת הצגתי בפניכם את דמותו של אחיתופל המסמל את החכמה בשירות הרוע. אי לכך מדגישים ספרי החכמה את החיבור ההכרחי בין החכמה לבין יראת ה', שהיא בסיס המוסר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה" (תהילים קיא, י). הגיבור המוכר את חרבו, העשיר הקונה פוליטיקאים והחכם שאין בו יראה עלולים להחריב את העולם.
האם יש תקווה? על כך ענתה הנבואה בחיוב: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ… כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, י). אלא שעידן זה יגיע רק אחרי גאולת הרייטינג.
