הנוסע למזרח אינו יכול להישאר אדיש אל מול מגוון הצבעים, המראות, הריחות והמפגשים שבהם הוא פוגש. אחת החוויות של המבקר בארצות אלו היא החשיפה לעולם דתי ורוחני שונה מאוד ממה שמוכר לנו בעולם המערבי. לכל תייר, ובמיוחד ליהודי־דתי, המפגש עם עולם האלים, הדמויות, הפילים והמקדשים הקיימים בכל פינה נראה כעולם הפוך ביחס למה שהוא מכיר, ומעלה אסוציאציה של עבודה זרה תנ"כית.
למעשה, מעטים הם האנשים מהמערב שנפגשו עם המזרח בכלל ועם ההינדואיזם בפרט עד המאה ה־19. ליהודים בעולם לא היה כמעט מגע עם הדת ההינדית, אלא בעיקר עם הנצרות והאסלאם במקומות מגוריהם. רק בעשורים האחרונים החל קשר יותר הדוק בין יהודים המבקרים במזרח לצורך פרנסה או תיירות לבין הינדים, והדבר החל לעורר סקרנות ודיון ביחס לדת ההינדית. לרבנים מעטים מאוד היה מפגש בלתי אמצעי עם ההינדואיזם ולכן כמעט לא נכתבו תשובות הלכתיות בנושא זה. בין המומחים המעטים העוסקים בהינדואיזם מתוך השקפה דתית אפשר לציין את הרב פרופ' דניאל שפרבר ואת ד"ר אלון גושן.
גם אם קשה לתת תשובות ברורות בעניין מעמד ההינדואיזם, יש חשיבות מרובה להמשך לימוד הנושא, כדברי חז"ל: "'לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם' (דברים יח, ט) – לעשות אי אתה יכול, אבל אתה למד להבין ולהורות" (ספרי).
הכול הוא אלוהים
ההינדואיזם נראה כלפי חוץ כדת אלילית, אולם המנהיגים והמורים ההינדים מאמינים בראש ובראשונה באל אחד שאין לו גוף, אין לו דמות הגוף, הוא מקור הכול וחיות הכול, היה, הווה ויהיה. בלשונם הוא ה"אטמאן" או בברא־המא, המייצג את נשמת האין סוף. הגישה ההינדית המרכזית מאמינה שרק אלוהים קיים ולמעשה הכול הוא אלוהים. אין עוד מציאות בעולם מלבד קיומו. על כן לא קיימים עוד דברים בעולם מלבדו ומלבד כוחותיו, אשר הינם אחד, ומלבדו אין קיום ואפילו אם נדמה שיש עוד ישויות. העובדה שההינדים מאמינים בישות עליונה אחת לא פוטרת אותם באופן ברור מהגדרה של עבודה זרה, אבל יוצרת אפשרות לדיון מעניין בנושא.
ועדיין השאלה בקשר לאופייה של האמונה ההינדית תלויה ועומדת. האם מדובר באמונה מונותאיסטית והאלילים על פי אמונתם שואבים את כוחם מהאלוהות שלהם, או שמדובר בעבודה זרה ממש על כל פרטיה ודקדוקיה? האם האלילים הם גילום האמונה ההינדואיסטית באבנים וחפצים או שמא זו אמונה ממשית בהם? לאיזו קטגוריה נכנסים הפסלים ההינדים – האם הם "סמלים אמיתיים" או "אלילים אמיתיים"?
ההינדואיזם מאמין באל ברהמה שהוא אחד משלושת האלים השולטים בעולם, ולפי דעתו הפסלים הם ייצוג של האלים בלבד ולא אלוהים של ממש. האלילים הרבים הקיימים בחייהם הם התגלמויות (פרצופים בשפת המקובלים) של האל האחד והיחיד.
מעניין שבנושא זה יש פער בין החכמים ההינדים המאמינים בכוח אחד ופונים אליו באופן רוחני ובלתי אמצעי על ידי מדיטציה, לבין הציבור. מבחינתם, רק הנבערים מדעת והמון העם זקוקים לתיווך הפסלים, אך זוהי תרבות שקשה לשרש.
הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטו, סיפר על שיחה מעניינת שהייתה לו עם הדלאי למה בנושא זה:
כשהשתתפתי עם הדלאי למה באיזה אירוע, שמעתי שיעור שהעביר. זה דומה מאוד לדברים של חסידות ברסלב עם קצת מוסר ליטאי, זה לא דת ממש אבל זו חכמה עם טקסים של עבודת זרה מוחלטת בסגנון מוניסטי. אחר כך אמרתי לדלאי למה: "מה שאתה אמרת קרוב ללבי, אני מבין את המשמעות של כל המוסר שלכם אבל למה אתם צריכים את העבודה הזרה?". הוא ענה לי: "אני לא צריך אבל העם שלי צריך".
מחשבה של קדושה
אחד המקורות המרתקים שמהם ניתן ללמוד על ההינדואיזם מתוך השקפה יהודית ורבנית הוא ספרו של רבי יעקב ספיר "אבן ספיר". ר' יעקב היה אחד הרבנים הראשונים שביקר במזרח וכתב על ההינדואיזם. מעניין מאוד כיצד פירש הרב ספיר, תלמיד חכם השקוע בכתבי היהדות, את ההינדואיזם שהכיר באופן אישי בביקורו בהודו.
ב־1858 נשלח הרב ספיר מירושלים להודו כדי לאסוף תרומות מהיהודים העשירים שחיו שם. לאחר מסע במצרים וביקור אצל יהודי תימן הוא הגיע לבומבי בנובמבר 1895. הוא נשאר שם למשך חצי שנה ומשם הפליג באונייה לקוצ'ין. משם המשיך לכלכותה באוגוסט 1860.
הרב ספיר בדק את ההינדואיזם ואת המעשים של המאמינים מתוך סקרנות ובעיניים פקוחות, באופן שדרש זמן ותשומת לב. הוא שם לב לתכונות מסוימות שאותן לא יכול היה ללמוד אלא מתוך היכרות אישית והתבוננות.
מצד אחד, ההיגיון ההלכתי הביא אותו להגדיר את ההינדואיזם כעבודת אלילים על פי הלכות עבודה זרה. אבל מאידך הוא גם השתמש במושג הקדושה באופן שאפשר לו לדבר על פרספקטיבה רוחנית של דתם. התוצאה היא הקביעה שההינדים אכן עובדים עבודה זרה אך הם עושים זאת מתוך מחשבה של קדושה.
וכך הוא כתב על פגישתו עם בני הדת ההינדית:
"זולת אלה, רבים מיושבי הארץ נפרדים באמונותיהם, דתיהם ודעותיהם, בעבודת האלילים ותועבותיהם, לכל צבא השמים, לחית ולבהמת הארץ, לקרן השור, לצלמים וכל מעשי תעתועים, מינים ממינים שונים, כאשר היו בימים הקדמונים. וכאשר התבוננתי על איזה מעבודתם וימי חגיהם, הבנתי כמה מאמרים כתובים ואגדות, במקרא ובתלמוד, אשר לא ידעתים מקודם. בכל בית יש ע"ז, דמות אישה ושני ילדים, או זכר ונקבה, חצובים מאבן, מעץ או מתכות, ועומדות בכותל או על השולחן, ונר תמיד דולק לפניהן. ובכל בוקר קודם כל מעשה ועבודה אכילה ושתיה, נותנים לפניהן תרומה מהאוכל – וזה תקרובת ע"ז – ואז השאר נאכל ויוצאים לעבודתם וכן עומדים אלילים אלה בכל ראש דרך…
"ומנהגים רבים להם אשר יסודתם בהררי קדש ישראל אבל ברבות הימים פשטו צורתם ולבשו צורה אחרת הנדמה לחוקות הגוים. וכן נתוסף על העקר כמה טפלות עד שהשורש נתערב ברוב הבלים, והמשכיל יברר ויבחר את הקדוש והקרוב אליו".
הרב דניאל שפרבר כתב על ההינדואיזם:
"נראה לי ברור שלאור המקורות הספרותיים (כלומר, העדויות של הכתבים ההודיים המוכיחים את האמונה הברורה בקיום הוויה עליונה) וההבהרות התיאולוגיות, אנו יכולים לוותר על הספקות לגבי הלגיטימציה של דו שיח מלא, שיתוף פעולה, הן אישי, הן מסחרי, והן לאומי־פוליטי, בין יהדות והינדואיזם".
והרב עדין שטיינזלץ כתב (בתרגום מאנגלית):
"בדתות הקדומות המאוחדות תחת השם הינדואיזם ישנם אלים רבים ומקדשים מקומיים, אך העקרונות התיאולוגיים המדריכים את האמונה מניחים שכל האלוהויות שאותם עובדים בהודו ובמקומות אחרים הינם צורות או ביטויים או שמות של הוויה או אל אחד. ניתן להניח שהינדואיזם ובודהיזם הם די מונותיאיסטים באופן עקרוני, וכך הינדים ובודהיסטים בעלי עקרונות יוכלו להיכנס בשער הגויים לגן עדן".
