←יש איזו חדווה שניעורה כשההגדה של פסח מגיעה לאחת מפסגותיה המוזיקליות בשירת "אלו עשר המכות". הרבה שירים בנויים על ניגודים בין מילים למנגינה, אבל שירה שמחה זו שבה מונים ילדים והוריהם זוועות ואסונות בשירת "הדם! הצפרדע! והכינים!" עולה על כולנה.
וכבר תנאי דור יבנה המסובים אל פסח באין־מקדש ערכו תחרות מדרשית־מתמטית הנוגעת לשאלה כמה מכות לקו המצרים במצרים והגיעו לתשובות משמחות: ר' אליעזר אומר שכל מכה הייתה של ארבע מכות, ור' עקיבא אומר של חמש מכות, ובתרועת ניצחון מסכם המדרש "אמור מעתה: במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתיים מכות".
השירים והמדרשים החוגגים כל פצע, חבורה ומכה טרייה שהונחתו על המצרים ממשיכים את התורה עצמה שלא ראתה במכות רק מכשיר מחויב־מציאות לביקוע חומות מצרים אלא מטרה בפני עצמה: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (י, א), מסכת אותות שתכליתה חינוכית: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" כי רק כך "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה"" (י, ב).
לא רק ישראל, עבדים מוכים נמלטים מבית אדוניהם, יֵדעו כי ה' הוא האלוהים. מצרים כולה תפתח את פיה בזעקת קריאת אמונה איומה עד כדי שנתקיים בהם "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם" (ז, ה). ולא רק מצרים אלא העולם כולו: הקב"ה, כביכול, מעמיד את יריבו הפרעוני המובס בזירה וחובט בו שוב ושוב עד שלא יהיה ספק "בכל הארץ" מי הוא זה מלך מלכי המלכים. אלא שהלב תוהה מה ערכה של הצהרת אמונה מצרית הנובעת מ"אשר התעללתי במצרים". מה טעמו של יום ה' אם הוא "חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר" (עמוס ה, יח)?
חזרה לתוהו ובוהו
דרשנים, פרשנים וחוקרים העירו שמכות מצרים הן היפוך לבריאה: אם סדום ועמורה היו מבול אש על גן ה' אחד השוכן בערבה, ואם המבול החזיר את הבריאה ליומה השני כשהכול היה מים ומים, הרי שמכות מצרים משיבות את מצרים אל היום הראשון לתוהו ולבוהו: האור שנברא בראשון מחשיך בתשיעית, המים שנקוו בשני מאדימים בראשונה, "זרע עץ פרי עושה פרי" שהופיע בשלישי נחרב בשביעית ובשמינית, המאורות שדלקו ברביעי יאפילו בתשיעי, והאדם שנברא בשישי מוצא את מיתתו בעשירי.
לא רק הגשר הסמנטי ששרטטו בדייקנות המפרשים בין מונחי פרשת הבריאה למונחי עשר המכות (עץ פרי, שרץ, מקוה המים ועוד) מעלה על הדעת את השבת הבריאה לקדמותה. הקורא ברצף בפרשת וארא רואה לנגד עיניו עולם הולך ונחרב מתחתיתו ועד ראשו: מהים ההופך לדם נמשכת העין אחר הצפרדעים המרקדות אל העפר, ממנו באות הכינים ועליו מהלך הערוב, והלאה אל השחין הנזרק אל השמיים הממטירים ברד ומחשיכים, עד שהעולם כולו מים והשמים חשכה אחת גדולה ובה נשמעת צעקת הבכורות. בעשרה מאמרות נברא העולם ובעשר מכות שבה מצרים אל התוהו ואל הבוהו.
יש שהרחיקו לכת וראו בתמונה כאוטית זו מעין מעמד הר סיני של זוועה שהרי המכות מלוות באש מתלקחת בחושך בקולות ובדממה עד שיודע העולם כולו כי אנוכי הוא המכה במצרים. ובכן, שיבה זו אל התוהו ובוהו מה טיבה?
שליטה בשליט
אפשר שפשרה של הפרשה קשור במסלול ההמראה שעליו נעות המכות המתוארות כאירוע מאיץ: ממפגעים סביבתיים מטרידים במי השתייה דרך השמדת יבולים ובעלי חיים ועד פגיעה בנפשו של אדם. כמו ויכוח איום שמתחיל בעוקצנות ונגמר בכלים שבורים כך השיחה בין משה לפרעה מתגלגלת עד לסופה במות הבכורות. תהליך מואץ זה קשור במאבק בליבו של פרעה המכריז בראשיתם של המכות "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה, ב) ובסופן רדוף אימת־בכורות קורא "לכו עבדו את ה' כדברכם" (יב, לא).
שלוש עשרה פעמים בודק הכתוב את מצב הדופק הפרעוני. הקוסמוס מתמוטט ומצרים מתהפכת, והוא מכביד והולך, וכל האותות והמופתים והיד הנטויה משקפים אם כן מאבק שליטה לא בטבע, אלא בליבו של השליט. לב פרעוני זה, המכביד את העבודה על האנשים, הוא מוקד הסיפור שעליו בוערת מצרים.
כפי שלימדנו רשב"ם, ליבו של פרעה כבד לא בשל התערבות אלוהית, אלא כי כך דרכם של לבבות שליטים שהם חזקים ואוזקים, כבדים ומכבידים, ומי שמכביד את לב פרעה, לפחות בראשיתן של המכות, הוא פרעה עצמו המכביד את ליבו שלו.
יחזקאל (כט) מתאר את פרעה כתנין גדול ""הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". פרעה שוכן על מים רבים, עולמו צפוי והרשות נתונה בידו להפוך את מצרים לבית עבדים. שפע הנילוס הגואה על גדותיו והופך את המים לביצת יאור עכורה שאליה מושלכים תינוקות הוא הבסיס ליצירת בית עבדים ההופכת את האדם לטיט־חוצות, חומר מילוט לאבני הפירמידות. מי שאינו "צריך לעליונים כי יש לי יאורי ומספק כל צרכי" (רש"י) אינו מכיר את ה' כי אינו נצרך לדבר ומי שאינו נזקק לדבר, מי שעולמו יושב על גאות הנילוס, ישעבד ויכבול ויאזוק.
אפשר אם כן שמכות מצרים הן התגלות כאוטית של חירות "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם", והיא מתקיימת, לפי נבואת יחזקאל, על ידי הוצאת התנין מבית גידולו: "וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה". מצרים חוזרת לתוהו ובוהו כי משענת הקנה שלה, הגאות והשפל, מרוצצת ראשי אביונים. והנה היאור, אלוהי מצרים ושורש גאוותה, הופך לדם והתנין הפרעוני זוחל מתוך אוקיינוס מדמם, צמא למים ורצוץ קנים, אל חורבות האימפריה, שורש גאוותו, כשליבו הכבד מנותץ.
