לפני שבוע, בבוקרו של יום שישי, הלך לעולמו פופיק ארנון, הלא הוא הרב מרדכי ארנון, מראשוני החוזרים בתשובה ומי שהפך כבר בשנות השבעים לאחד מסמלי תנועת התשובה הישראלית.
ארנון, זמר ושחקן בעברו, נפטר בגיל 79 כשסביבו בני משפחתו החרדים. הלווייתו יצאה מבית המדרש הגר"א בשכונת שערי חסד הירושלמית להר המנוחות. בכל מהלך ההספדים והקבורה, על מודעות הפטירה ובדברי הסובבים לא נהגה הכינוי שבו היה ארנון מוכר בעבר לכל ישראלי.
דבר לא נאמר על הישגיו המקצועיים בעבר, ואף לא על נכסי צאן הברזל שהותיר לישראליות של אז, אותה ישראליות שחיפשה פורקן מהרצינות התהומית של שנות החמישים והשישים ומצאה אותו אצל הבדרנים והשחקנים, בוגרי הלהקות הצבאיות. הזיכרון היחיד ששב פעם אחר פעם היה מי שארנון הפך להיות מאז אמצע שנות השלושים לחייו, מה שלימים הפך לתיוג של דור שלם: חוזר בתשובה.
ריקנות חסרת תוכן
הכרתי את ארנון לפני כעשור. הוא חרדי לגמרי, שקוע בהוויות המגזר ודמותו הישראלית נדמית לו כזיכרון רחוק. הס מלהזכיר לו את השם פופיק כמובן, אך פופיק נכח תמיד – בהתעקשותו על כך שהוא מכיר היטב את התרבות הישראלית והחילונית, "אין לה מה לחדש לי. הייתי שם", ואת עדותו מכלי ראשון ונחרץ על כי היא ריקנית וחסרת תוכן, וגדושה בבני אדם בודדים ומלאי מרמור. כל ניסיון לנסות ולאתגר את הדיכוטומיה הזו, ולומר לו שריקניים, בודדים וממורמרים יש בכל מקום, נתקל בכעס. "אתה היית שם?", הוא היה שואל מיניה וביה, "לא. אז אל תדבר על מה שאינך יודע. אני מכיר אותם, אלו החברים שלי".
כשהעליתי בפניו את התהייה אם השנים שחלפו מיתנו את חוסר התוכן שמצא בתרבות הישראלית, ושבכל זאת חלו אי אילו תמורות במהלך השנים, הוא לא התרשם. הרושם היה שבהתנגדותו החריפה לתרבות הישראלית, זו שהוא אחד ממחולליה, הוא מגן במשהו על עצמו, על מי שהוא היום. שהוא אוחז בכוח בהיותו לא־פופיק. בשום אופן כבר לא־פופיק. בהיותו חוזר בתשובה.
דומה כי תנועת החזרה בתשובה הזו של אז תמה אף היא. החוזרים בתשובה של שנות השבעים, אולי הראשונים לחזור אל היהדות כתנועה מאז גלי העזיבה הגדולים שהחלו מאה וחמישים שנה קודם לכן, באירופה, בחרו באופן הקיצוני ביותר – ניתוק מוחלט מהעולם שאותו עזבו, ובחירה באורח החיים החרדי האדוק ביותר, הווה אומר חיי הכוללות ולימוד התורה. זו בחירה אכזרית, אך בעיני הדור הזה שסמליו היו אורי זוהר, איקא ישראלי ופופיק ארנון היא הייתה היחידה האפשרית. כדי לחזור בתשובה, גרס הדור הזה, לא די בכך שתקבל על עצמך עול מצוות ותחדש בלבך את אור האמונה: אתה צריך לעקור ממקום מגוריך ומחבריך, לעזוב את עיסוקיך הקודמים, לשנות את לבושך ואת תחומי העניין שלך, ולהתאמץ להשלים את "שהחסרת" בשנים שבהן היית כתינוק שנשבה בין האומות.
את הדרישה הלא מתפשרת הזו, שהפנו כלפי עצמם, הם הפנו כלפי הדור הבא – וכך נצרבו בלהט התשובה הזו אלפי ישראלים שנאלצו לנטוש ולהיוולד מחדש ולא תמיד בהצלחה. הדגם של ישיבת "אור שמח" ומדרשת "בית הלל", שלימים תורגם לארגונים כמו "ערכים", שם דגש על ההכרח הרציונלי בחזרה בתשובה. את המחיר שילמו רבים מהחוזרים בתשובה שהדרישה הייתה אלימה מדי עבורם, וכמובן בני הדור השני והשלישי – שחוץ מהקושי, נתקלו גם באפליה.
מול האופי הליטאי ניצבו דרכים חרדיות מתונות יותר, כמו אלו שהובילו הרבנים ראובן אלבז וניסים יגן, חסידי חב"ד ובעלזא, וכמובן תנועות ברסלב השונות. אך יחלפו שנים רבות עד שדגם של חוזר בתשובה משתלב – כזה שלא מתנתק ולא מתבייש בעברו – ידיח את הדגם הישן. עד שדמותם של אביתר בנאי ושולי רנד תדחק את דמותם של אורי זוהר ופופיק ארנון.
כל משברי ברלנד ויובל דיין
שני משברים עזים טלטלו את עולם התשובה בשנים האחרונות. המשמעותי שבהם היה פרשת אישומו והודאתו של מנהיג "שובו בנים" אליעזר ברלנד בתקיפות מינית ומאסרו בעקבות כך, והשנייה במהלך השנה האחרונה, עם הודעתו המתוקשרת למדי של יובל דיין, חוזר בתשובה כריזמטי ומפורסם – שהיה נשוי לנועה ירון-דיין, על החלטתו לצאת בשאלה.
המשברים הללו הדגישו את העובדה שחזרה בתשובה אינה תהליך קצוב בזמן, שבקצהו האחד חילוני גמור ובקצהו השני אברך משי, אלא תסיסה אנושית לא פוסקת, שחרף הכללים החברתיים הנוקשים במגזר החרדי והרצון להרגיש שייך, לא פוסקת ולעיתים מופיעה אף בדור השני, זה שכבר נולד "שם". לדידו של ארנון, זהו כישלון צורב.
בראיון שקיימתי עם ארנון לפני כשנה וחצי שאלתי אותו על משבר הדור השני של בעלי התשובה. קולו כבר לא עמד לו לזעוק עלי כבעבר, אך הוא אזר כוח, והטיח את האשם בחוזרים בתשובה עצמם, שלא השכילו להתנתק מספיק מהחברה החילונית אותה עזבו, מבני המשפחה והחברים. כל מי שחוזר בתשובה צריך לשקוע עשרות שנים בלימוד, להיעלם לגמרי, עד שישכח ממנו כל זכר לחטאיו. מי שלא עשה את זה, לא השלים את "החזרה בתשובה" ויתקל במחיר על כך אצל ילדיו.
מילת ביקורת על הממסד החרדי לא נשמעה בדבריו, והחוזר בתשובה המשתלב, זה שנשאר לגור בתל אביב, משאיר את הג'ינס וממשיך לשיר ולהופיע ואולי אף ליצור, וחמור מכך – להטיף לחרדים כיצד עליהם להיות חרדים – הוא הבעיה. כמי שדרש את אותן הדרישות מעצמו ומבני משפחתו, הוא לא חשש להיות נחרץ, נחרצות שהעביר אף בטורים שפרסם במגזין "משפחה", שם עסק בנושאי תזונה ובריאות, וניהל מתקפה על הרפואה והרופאים הקונבנציונליים, והאמת בשמה הם מדברים.
דומה שמי שבגד ראשון היה דווקא הממסד החרדי. דווקא אותם רבנים, מחזירים בתשובה, ראשי כוללים וראשי ישיבות, שדרשו מהחילונים החוזרים "לעזוב הכול" וללכת אחריהם לארץ זרה, לא ידעו לדרוש את הדבר מהחברה החרדית עצמה, שהוסיפה ומוסיפה להפלות אותם, אפילו דור שני ושלישי, בקבלה למוסדות חינוך, בשידוכים ובוועדות קבלה לשכונות מגורים. מסעו של ארנון ושל בני דורו היה לעיתים הבעת אהבה חד צדדית, שנתקלה בחומות השבטיות החרדית המסוגרת. חלק מהדור הזה פנה לחשב מסלול מחדש, וחלק המשיך לנקוש על השער שוב ושוב, עד שהשיב את נשמתו ליוצרה.
