עם סיומו של ספר בראשית, המכונה ספר היצירה, רוצה אני להביא לפניכם שלושה מרעיונותיו של הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה פיתח אותם באחת מאיגרותיו (אגרת צ"א), ובכך הגיב לשלושה עימותים מהותיים בסוגיית הבריאה, שבהם הטקסט המקראי מתנגש, לכאורה או ממש, עם דעות המקובלות על רוב המדענים המודרניים.
העימות הראשון, הבולט ביותר לעין, נוגע לשאלת "מניין שנות היצירה ביחס להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו", בלשונו של הראי"ה. מדבריו בעניין לומד אני עיקרון חשוב: עלינו להבדיל בין אורתודוקסיה, דהיינו קבלת התורה ושמירת המצוות, לבין פונדמנטליזם – ההתעקשות לדבוק בפשט או במה שנתפס במבט ראשון כפשט הכתובים. מה משמעות התאריך שבלוח העברי: ה' תש"פ, בעולם שגילו, לפי המדענים, מוערך במיליארדי שנים?
הראי"ה עונה: "כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למניין תקופתנו". הדבר "מפורסם בכל המקובלים הקדמונים" המורים על עידנים שקודמים לספירה העברית המסורתית. אמנם כן "אנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה", פשט "שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות" הגיאולוגיות. אולם אין בפשט קביעות מדעיות. ישעיהו ליבוביץ' היה נוהג לומר שמטרת התורה איננה מסירת אינפורמציה, אלא הצגת דרישות ומצוות. הראי"ה קוק היה מקבל עיקרון זה אילו היו מכניסים בו שינוי "קטן": לשיטתו, מטרת התורה איננה מסירת אינפורמציה מדעית ב'נגלה' אלא מסרים של ה'נסתר': "התורה סתמה במעשה בראשית, ודיברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכול יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם, איזה סתר יש כאן". הסתרים מקבלים את פתרונם בתורת הסוד.
האם אין דברים אלה אלא ניסיון אפולוגטי להתאים את התורה לחיכם של בני זמננו? לא! הראי"ה קוק לימד אותנו שגדילתה של המחשבה הדתית, המתרחשת בעקבות הקונפליקטים, היא חלק בהתגלות המתמדת של התורה: "כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לאו דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרומים על־ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואחר־כך, כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן" (איגרת קל"ד). בניין "ארמון התורה ממעל לה", מעל לדעות המדעיות, אינו מהלך טקטי. האמת עצמה מתעלה בעקבות הקונפליקט.
האם בפירוש סיפור הבריאה על פי "רמיזות ומשלים" ישנו שמץ של אחיזה במציאות? לדעתי כן. מעניין שמזמור התהילים "ברכי נפשי את ה'", העוקב אחרי שלבי הבריאה, מתעלם ממבנה שבעת ימי הבריאה. כנראה מבנה זה של שבעת הימים בא ללמד על עקרון השבת, שדרכה מעניקים משמעות לעולם, שבו מוצאים אנו את טביעת האצבעות של הקב"ה.
מעשה האבולוציה
עתה עוברים אנו, בעקבות הראי"ה, לעימות העקרוני השני. כיצד הופיעו בעלי החיים למיניהם? הראי"ה מציע כאפשרות את התיאוריה של ג'ורג' קובייה (Cuvier), חכם צרפתי בראשית המאה הי"ט, מפתח הפליאונטולוגיה. תיאוריה זאת, שנתקבלה על ידי רבי ישראל ליפשיץ, בעל "תפארת ישראל", מדברת על קיומם של עולמות קודמים לשלנו. אולם הראי"ה אינו מתעקש על תיאוריה זאת. הוא רוצה לקבוע שאין לרתום את התורה לתיאוריה מדעית כלשהי, אף שהיא נראית לכאורה מתאימה יותר לפשט הכתובים.
"אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה", דהיינו לתורת היצירות והחורבנות, "שאפילו אם היה מתברר לנו, שהיה סדר יצירה בדרך התפתחות המינים", כשיטתו של דרווין, "גם כן אין שום סתירה… כי יסוד הכול הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכול פועל ה'. והאמצעים, רבים או מועטים, לרבבי רבבות, הם הכול מעשי ה'". האבולוציה, עד כמה שהיא נכונה, הרי היא כלי של הקב"ה ביצירת החיים. פעולתו של הקב"ה אינה נמצאת באותו מישור שבו מתרחשים התהליכים שהמדע חוקר; היא מצויה מעבר להם. ואולי, טביעת האצבעות של הקב"ה באה לידי ביטוי באחד הניסים המופלאים ביותר בתולדות הקוסמוס, והוא שדברים בלתי מסתברים בעליל, הופעת החיים למשל, התרחשו ויצאו לפועל.
אסור לנו להיות אטומים למדע, ואסור לנו לנסות לעצור את התקדמותו, אלא שעלינו להבין ש"כל מה שייחקר מהרבה רבבות שנים בהגדלת הדרכים והאמצעים, שהם מוסיפים לנו דעת והשכל בגאון ד'", מאחוריהם מסתתרת הפעולה האלוהית. כאן עומדת האמונה הדתית במחלוקת ברורה וגורלית עם העמדה "המדעית" המקובלת. מי עומד מאחורי האבולוציה: המקרה העיוור או הקב"ה? וכאשר המדענים מטיפים לאבולוציה המתרחשת במקרה, מכשילים המדענים את האנושות ואף את עצמם.
כבוד האדם
הרעיון השלישי הנלמד מסיפור הבריאה, לפי הראי"ה, הוא האמונה בערכו הייחודי של האדם. שאלה זאת כבר נשאלה בספר תהילים (ח, ד־ה): "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ". ובימינו היא נשאלת שוב אל מול גודלו העצום של הקוסמוס הנפרש לפנינו. אכן, הארץ שוב אינה מרכז הקוסמוס. היא רק לוויין של אחת השמשות הרבות באחת ממיליארדי הגלקסיות, בקוסמוס שאולי הוא עצמו אינו אלא אחד מאינספור עולמות אחרים.
על כך כתבה התורה: "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (א, כז). אין כאן התייחסות לצורתו הגשמית של האדם אלא להיותו בעל תכונות כמעט אלוהיות, בעל כושר להבין ולהשכיל ובעל כוח ליצור ולפתח טכנולוגיות שבעזרתן מסוגל יהיה להשתלט על העולם: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו". אולם באיגרתו לימד הראי"ה שתעודתה של היהדות היא להכריז ולהדגיש, באמצעות תיאור מעשה בראשית, שלמרות קטנות האדם ו"גודל הבריאה, אין… האדם מבוזה עד שלא יהיה ערך להנהגתו המוסרית…. היצירה המוסרית של האדם היא חשובה מאוד, יותר מהברואים היותר גדולים בכמותם לאין ערך".
האדם עומד בפני שני אוקיינוסים המשתרעים לפניו – האחד הוא האוקיינוס הקוסמי ההולך וגדל כל כמה שאנו חוקרים אותו; השני הוא האוקיינוס של המציאות המיקרוסקופית המתגלה ומתגדל לפניו, לתדהמתו ולהשתאותו. אולם גדלותו של האדם באה לידי ביטוי ייחודי במשימות המוסריות שלפניו, והגשמתן היא המשמעות העמוקה של "צלם אלוהים" שבאדם.
