אין בכל התורה פרשה דרמטית כסיפור המפגש בין יוסף ואחיו. מדוע המתח ביניהם כל כך גדול? מדוע מתעלל לכאורה יוסף באחיו עד שמתגלה אליהם? חכמינו במדרש הביאו את הפסוק בתהילים "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" כדי לתאר את עוצמת הויכוח בין יהודה ויוסף, בו יהודה מבקש להיות עבד ליוסף תחת בנימין אחיו. בעל הטורים מפרש: "ויגש אליו יהודה " סופי תיבות 'שוה', שאמר לו: אני שווה לך, שכמו שאתה מלך גם אני מלך. ועל זה דורש במדרש "כי הנה המלכים נועדו". מה השוויון הזה?
לפי פירוש מו"ר הרב יהודה אשכנזי-מניטו זצ"ל, עם ישראל נולד מתוך מגמת האחוה שמתפתחת בספר בראשית. היא מתחילה בכישלון של רצח הבל על ידי קין; והתורה הקדושה מתארת לנו את גלגולי חיפוש האחווה החל מיצחק וישמעאל בו שוב הבכור ישמעאל רוצה להרוג את יצחק אחיו (רש"י עה"פ "מצחק"), וכן עשיו הבכור רוצה להרוג את יעקב אחיו.
לפי מניטו, האחווה היא דווקא בין שתי זהויות שמתגלגלות בתולדות: רועה הצאן ועובד האדמה. עובד האדמה הוא מי שתפקידו פיתוח החברה, הציביליזציה, התרבות החומרית, הגשמית, האופקית. לעומת זו רועה הצאן הוא מי שיודע לטפל באנושות, לבנות את הקשר בין בני אדם, המוסר, הקשר עם הקב"ה. הוא ה"רעיא המהימנא" (הרועה הנאמן- כינוי למשה רבינו ע"ה בזוהר הקדוש). הקשר האנכי.
האחווה בין עשו – עובד האדמה, ליעקב – איש תם יושב אוהלים, כשלה כישלון מוחץ ודרכי ההשגחה הנהיגו את משואת האחוה בין "בכור" לאה: יהודה שמוביל את אחיו רועי הצאן, לבין בכור רחל: יוסף שחולם על "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה".
הכישלון המתמשך לדורותיו, נובע מן ההכרה העמוקה של כל אחד מהם שאצלו ובדרכו נמצאת הנהגת האמת, המלוכה: "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו". כל עוד המלכים אינם "נועדים", אין בהם דעת המחברת אותם, ה"סיפור" מתגלגל שוב: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות וגו'". אבל הקב"ה יודע שבתוך ישראל, האיחוד והאחוה בין שני המלכים, בין שני האחים, בין שתי המגמות היא אפשרית, היא תגיע אחרי גלגולים קשים, וקשים להבנה.
יוסף הוא הראשון שמבין שאחיו הינם אחים ולא אויבים: "את אחי אנוכי מבקש", "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". והתהליך שעוברים יהודה ואחיו עד האפשרות להכרה הדדית הנה ארוכה ומפותלת. כאן בראשית פרשתנו, יוסף יודע וגם שומע מהם שהתיקון נעשה בשני הצדדים "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו וגו'" ( מקץ מ"ב כ"א), "האלקים מצא את עון עבדיך" (שם מ"ד ט"ז). ומה שנראה לכאורה כפתיחת קרב – "אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך" (רש"י ד"ה "כי כמוך כפרעה") מתגלה כשלום, כאחדות אמת בין שני המלכים. המהלך ההיסטורי של עם ישראל יכול להתחיל כיון שיש עכשיו שלום ואחוה בין שני הצדדים ומתוך כך שלימות של שנים עשר השבטים.
מפרש המאור ושמש על אתר: "הסופי תיבות של " ויגש אליו יהודה" (ע"ה) עולה שי"ב כי בעת הזאת נתגלו 12 הצירופים של שם הוי"ה ב"ה ונתעוררו כל הרחמים עליהם". בספרי פנימיות התורה מבארים שישנם 12 צירופים-פרמוטציות של אותיות שם ה' שמכוונים לשתים עשר השבטים (הערך המספרי של 12 פעמים הוי"ה-26=312). אם כן כאשר יש שלום ואחוה בין יהודה ויוסף ובין כל שבטי ישראל, שם ה' מתגלה בעולם בשלמותו.
מה שהיה בבחינת מעשה אבות הוא מה שעתיד להגיע אצל הבנים בזמן הגאולה. כדברי הראי"ה ב"מספד בירושלים" המפורסם על בנימין זאב הרצל, האחוה לעתיד לבוא בין יהודה ויוסף הוא הייחוד והאחוה בין בני ישראל ההולכים עם משיח בן יוסף מצד אחד, ובני ישראל ההולכים עם משיח בן יהודה מצד שני.
לזה אנו צופים ומצפים. לזה אנו יודעים שהקב"ה מנהיג אותנו אפי' אם נראה לנו שהדרך היא עיקשת ומפותלת.
לזה ניבא יחזקאל בהפטרת השבוע: "ויהי דבר השם אלי לאמור: ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו: וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך".
הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
