את הרשימה הפעם מבקש אני להתחיל בזיכרונם של נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן, שנספו ביום חנוכת המשכן בהקריבם "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". השמות הללו מוכרים לנו גם מזמן וממקום אחר. נדב ואביהו היו שני בני ירבעם מלך ישראל (מלכים א פרק יד).
האם התאמה זאת שבין השמות היא מקרית? לא! נראה לי שצדק פרופ' משה דוד קאסוטו ז"ל כשבפירושו לפרשת העגל העלה את ההשערה שלפנינו ניסיון של רביזיוניזם היסטורי. ירבעם דאג שמא העלייה לרגל לבית המקדש בחגים תחזיר את העם לבית דוד: "אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלַים וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה… אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה". כדי למנוע זאת משנה ירבעם את הפולחן באופן קיצוני: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב… וַיֹּאמֶר רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַם". כך נבנים המקדשים האלטרנטיביים בבית אל וגם בדן. חשובה במיוחד היא הכרזת ירבעם עם עשיית העגלים: "הִנֵּה אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". קריאה זאת זהה להכרזה שנשמעה עם עשיית העגל במדבר (שמות לב, ד).
ניתן לשער אכן שירבעם ניסה לבנות מעין מסורת חלופית נגד המסורת שבמרכזה משכן העדות, המודל הראשוני של בית המקדש. ירבעם חידש את עשיית העגל, תוך השגבת דמותו של אהרן, שנחשבה עתה, כנראה, מעל לדמותו של משה. בשם רביזיוניזם היסטורי זה חוזר ירבעם אל העגל, ממנה "כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי", אשר בפרשת העגל תמכו במשה, שהיה לוי. הוא גם משנה את הלוח (מלכים א יב, לב־לג). במקום סוכות, החג שבחודש השביעי, קובע ירבעם "חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי… בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ".
בין העבר והאמת
בעקבות קאסוטו, רוצה אני להתייחס לעצם תופעת הרביזיוניזם ההיסטורי המלווה אותנו מאז ועד עתה. כדי להבין את הבעייתיות הכרוכה בכך אפנה אל כתביו של הוגה שהזכרתי כמה פעמים ברשימותיי, הַנס יונַס (1995־1903). יונס היה תלמידו של מרטין היידגר, אך בחל במורו אשר חטא והחטיא בתמיכתו בנאציזם. עם עליית היטלר לשלטון עזב יונס את גרמניה ועלה ארצה. בימי מלחמת העולם נלחם נגד הנאצים בבריגדה היהודית, ושירת כתותחן במלחמת העצמאות.
לדאבוננו, הארץ של אותם הימים הייתה קטנה מדי עבור אופקיו הפילוסופיים. יונס הפך במשך השנים לנביא של התנועות האקולוגיות, אך תמיד שמר על זהותו היהודית. במאמרו "עבר ואמת", שנכלל בקובץ שתורגם לעברית, הוא דן בשאלת האמת ההיסטורית, באפשרות קיומו של תיאור מהימן של העבר. בניגוד לקביעות המדעיות שאותן ניתן לבדוק שוב ושוב בניסויים חדשים, לא כך הדבר בקביעות ההיסטוריות.
אך יש סכנה נוספת, מדגיש יונס. "אנו מכירים ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה בשיטתיות, לעיתים אף בזמן שהיא עדיין מתרחשת". הדוגמה המוחצת מצויה בשכתוב ההיסטוריה בבריה"מ של סטלין, בייחוד בכל הנוגע לטרוצקי. מגיבור המהפכה הפך טרוצקי לבוגד. ההיסטוריה שוכתבה, עדים נרצחו, ארכיונים צונזרו וטוהרו. עובדות אלו מעוררת ביונס שאלה איומה: ומה אם פעולה כזאת תצליח פעם בשלמות?! או אז לא תוכל האנושות לגלות אף פעם את האמת. איש לא יוכל להציג שאלות שיערערו על המקורות המזויפים. ואולי עלינו להסיק ממצב זה ש"לפי הקריטריונים לאמת ההיסטורית", המתבססת על תעודות, ההיסטוריה המשוכתבת "תהיה ההיסטוריה". יונס מוסיף הערה צינית עצובה יותר: "אולי זה פירושה של אמת בהיסטוריה בכללו של דבר?". יונס מתמרד: "כוח טוטליטרי יכול אמנם להביא משימה כזאת לידי גמר", לשנות את כל רשמי העבר, "להגיף לעד את הדלתות אל האמת ההיסטורית, אך הוא אינו יכול לבטל את הבדל בין שקר לאמת… כן, כי אלוהים קיים!".
כלואים בקונצנזוס
ההיסטוריה שוכתבה בשיטתיות ובכוחניות בגרמניה הנאצית ובבריה"מ הקומוניסטית. המשטרים הטוטליטריים השתמשו בכל הכוח שלהם כדי לשנות את העבר ואפילו את ההווה, בעזרת להטוטי השפה המסוגלים להפוך רע לטוב וטוב לרע. האם המצב בארצות החופשיות שונה? לא רק משטר טוטליטרי מסוגל לעוות את ההיסטוריה. גם במשטרים הדמוקרטיים תיתכן מניפולציה לטובת הפוליטיקה, עד כדי כך ששוב לא מסוגלים אנו להגיע לאמת. ואף על המבצרים האקדמיים אין אנו יכולים לסמוך. מעטים הם המקורות ההיסטוריים שאדם סביר מן השורה יכול לקרוא ללא פרשנותם של המומחים בתחום. אולם פעמים רבות מדי שבויים החוקרים, באופן מודע או לא־מודע, בקונצנזוס השולט בממסד האקדמי בכלל, או במיקרו־ממסד של המוסד שלו. קונצנזוס זה מושפע על ידי תפיסות אידיאולוגיות, עמדות פוליטיות ולפעמים גם אינטרסים כלכליים.
ההוכחה מצויה לפנינו ב"היסטוריונים החדשים" של תולדות מדינתנו ובאלו העוסקים במינימיזציה של השואה, ובברית המסתמנת בין השניים. מי יודע? אולי כאן טמון זרע החטא של נדב ואביהוא. הם שכחו שגם הכוהנים, בעלי הסמכות, מצווים "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), ולא על "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו). ומה שבני אהרן התחילו, ירבעם בעל האינטרסים הפוליטיים השלים.
יצירות רבות בספרות המדע הבדיוני שואלות האם ניתן לשנות את העבר. החסידות נותנת לשאלה זו פתרון מפתיע. היא לימדה אותנו פירוש לפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לפי החסידות אנו מרגישים כלואים בתוך המציאות, כאילו בתוך חלום שממנו אין אנו יכולים להתעורר. אלא שזו איננה אלא מציאות מדומה, עולם וירטואלי. בזמן הגאולה נבין שדווקא בגלות "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" חלום בלהות. והגאולה היא שהאדם יתעורר מההיסטוריה שאותה חווה, כמי שמתעורר מחלום.
