בחיים יש לפעמים את הרושם שעשינו את המיטב הנדרש מאתנו ובתמורה אנו מצפים לתגובה חיובית מהבורא למעלה. למרות זאת, לעולם לא נוכל לדעת איזה מעשה או מצווה שעשינו היה הבסיס להצלחתנו או לחילופין לכישלוננו, אך אסור לנו לשכוח שהקב"ה לא מנסה לפגוע בנו, הוא רק מחכה שנעשה את אותו מעשה שיאפשר לבית דין של מעלה לאשר את "המשך התהליך".
ניתן לתהות אם הקב"ה הוא מעל הזמן, ויודע בדיוק מה כל אחד מאתנו צריך, כמאמר הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". אם כך, מדוע נדרש מאתנו להתחנן על דבר שמגיע לנו מראש כדי לחיות בעולם הזה?
הרב פינקוס ז"ל בספרו "שערי תפילה", מסביר את אחד העקרונות הבסיסיים של מטרת הבריאה: להכיר שלעולם האדם לא יוכל לפתור את בעיותיו לבדו, משום שכל הבריאה – מהחלקיק הקטן ביותר עד ליופי של כל היקום – אינו יכול להתקיים אילולא הא-ל מחייה אותו בכל רגע "יש מאין" (תניא שער הייחוד והאמונה). על כן, כשאני שואל או תובע או מתחנן לתת לי "חיים" אני אמור להבין ולהרגיש שאין לי שום קיום בלעדיו, ולהפוך ידיעה להרגשה.
ליעקב אבינו היה מתוכנן מראש כי יביא לעולם 12 ילדים. לאה כשזוכה לילד הרביעי (יהודה) אומרת "הפעם אודה אל השם", כי נעשה עמה חסד ללא גבול, היות שידעה כי מתוך אותם ארבע נשותיו צריכים להיוולד 12 ילדים – שלושה לכל אישה, והנה היא מקבלת ארבעה – אחד יותר מכולם. על זה היא מרגישה הכרת תודה מאוד עמוקה (רש"י פרק 30 פסוק 35). בהריון השביעי של לאה פתאום היא שמה לב שאחותה רחל תצא מפסידה גדולה מכל המציאות הזאת ומצבה עלול להיות פחות מהשפחות, ועל כן מתפללת שהוולד שייצא מרחמה יהיה ממין נקבה. רש"י (פסוק כ"א) מדייק שעשתה דין לעצמה ועל כן נקראת "דינה".
לאחר מסירות הנפש של לאה, "פתאום" הקב"ה זוכר את רחל. אומנם רש"י מדגיש שהמעשה שוויתרה רחל לאחותה (כדי שלא תתבייש מתחת לחופה), עלה לזיכרון לפני השם, זאת אומרת, שלכאורה היה אמור להיות "מספיק", כדי שרחל תזכה לפרי בטן. עם כל זאת, שש שנים של תפילות וציפיות לא הספיקו כדי לעורר את רחמי הקב"ה. רק לאחר שלאה "מחזירה" לרחל באותה מטבע השמים נפתחים.
אבל לאימתו של דבר גם זה לא הספיק. אם נעיין בהמשך פסוק כ"ב, נאמר "ויזכור א-לוקים את רחל וישמע אליה א-לוקים ויפתח את רחמה". הפועל "ויזכור" נכתב בזמן הווה, דהיינו שלא הפסיקה להתפלל. רק ובצירוף שלושת המרכיבים שהבנו: ויתור רחל, ויתור לאה, תפילת רחל שלא נפסקה, אז שערי רחמים נפתחו ורחל זוכה לשני שבטים, עובדה שמציבה אותה באופן שווה לכל הפחות לשאר השפחות. האור החיים בפירושו על פסוק כ"ב מעלה את הצורך שהיה לרחל לא לאבד את התקווה ולהמשיך להתפלל למרות שהייתה הרגשה שהקב"ה יעזוב אותה (הוצרכה לתפילה כלשונו). ספורנו מדגיש יותר את המציאות שבזכות התפילות של רחל כל ההשתדלות שלה (דודאים וכו') קיבלו מימד אחר שיאפשר את קריעת השמים לטובה.
מכל האמור לעיל אנו רואים שאפילו דברים שמיועדים לנו ואפילו אם אנו נעשה מסירות נפש של "רחל"-"לאה", עדיין אין השמיים נפתחים אלא אם כן אנו נבין (בעיקר על ידי תפילה אמיתית) שהכול תלוי בקב"ה ואז, ורק אז, ניתן לומר את הפתגם של רבי חנינה בין דוסא "מי שאמר לשמן שידליק יאמר לחומץ שידליק".
הרב אלי פרץ הוא ר"מ בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
