בספרו מורה הנבוכים עוסק הרמב"ם בנושא ההשגחה (ח"ג, יז). בהקשר זה מתייחס הרמב"ם לדברי המלאך המוקיע את בלעם על אכזריותו (כב, לב): "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ?". הרמב"ם טוען שמדברי המלאך אנו לומדים עיקרון מוסרי חשוב: "צער בעלי חיים – דאורייתא". איסור ההתאכזרות לבעלי חיים מושרש במוסר התורה, והוא מצווה עלינו:
שלא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזשהו בעל חיים המזדמן [אצלנו] במקרה, חוץ מבשעת הצורך.
עלינו להימנע מסדיזם נוסח עובדי השטן, וגם מציד, המעמיד פנים כספורט לגיטימי ומכובד, "ולא נשחט מתוך אכזריות או לשם משחק".
"חוץ מבשעת הצורך" – כלומר אכילת בשר. אלא שמצאנו אצל חז"ל רמז לעמדה אחרת, המכוונת, אולי, לאנשי המעלה. על רבי יהודה הנשיא, הידוע בכינויו "רבי", מסופר שהוא סבל ייסורים. הגמרא (בבא מציעא פה ע"א, בתרגום לעברית) מסבירה:
[ייסורים אלה] על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו: שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה… ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי, וגעה בבכי. אמר לו רבי: "לך, כי לכך נוצרת". אמרו [בשמים]: הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורין. ועל ידי מעשה הלכו: יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאת את הבית. בני חולדה היו מוטלים שם, והיא החלה לטאטא אותם. אמר לה רבי: הניחי אותם, "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" כתוב. אמרו [בשמים]: הואיל והוא מרחם – נרחם עליו.
רבי התייחס כאן לעיקרון חשוב ביהדות, שאותו הבאתי בפניכם לא פעם – הציווי "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). וכאן ההקשר הוא לדרכי הקב"ה המתוארות בפסוק: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". כך לומדים אנו מרבי יהודה הנשיא עקרון־על המחייב אותנו ביחס של חמלה כלפי הבריאה כולה, בני אדם ובעלי חיים גם יחד.
מנגנון טיהור
למען הגילוי הנאות אומר שאני צמחוני כבר עשרות בשנים, ואינני יכול לבטא עמדה בלתי משוחדת על סוגיה זאת. המסקנה הבלתי נמנעת מדברי רבי מוליכה אותנו עד לצמחונות. אני דוגל בכך, אך מעולם לא שכחתי אמרה ישנה המבוססת על פסוק בהושע (יג, ב): "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן". כפשוטו מדבר הפסוק, כנראה, על אותם האנשים שעבדו את עגלי הזהב במלכות שומרון, נישקו את העגלים והקריבו להם קרבנות אדם. אולם פסוק זה קיבל במשך הדורות משמעות חדשה: רשעים, זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, מנשקים באהבה וחמלה את בעלי החיים ונאבקים להצילם. הביטוי הדרמטי והאיום ביותר לתופעה זאת מצוי היה בנאציזם. אלא שהתופעה רחבה הרבה יותר. היא אחת מאותן תופעות פרדוקסליות המאפיינות קבוצות ותנועות שונות, הרואות את עצמן "ירוקות", אך מוכנות לשתף פעולה עם אלה שידיהם אדומות מדם.
על פרדוקס איום זה העמיד אותנו הראי"ה קוק במאמרו המופלא "טללי אורות" ובמסתו הגדולה "אפיקים בנגב", שבה חוזר הראי"ה ל־זֹבְחֵי אָדָם שבהושע. הראי"ה העלה חזון צמחונות אוטופי, שבו אנו, יהודים, נשתחרר מה"ויתורים שלא דברה בהם תורה אלא כנגד יצר הרע" וניגאל מהתאווה לאכול בשר. אך הוא העמיד אותנו גם בפני סכנה פסיכולוגית איומה. הצמחונות עלולה להפוך בנפשם של אותם המתועבים הדורסים כל חמלה לאמצעי של טיהור עצמי והשקטת שרידי המצפון: "כי הנה רגש הטוב והיושר שבאדם… דופק לפעמים על דלתי לב רשעי ארץ, ומכריחם לבקש במה להשקיט את רעבון הצדק הטבעי שלהם".
מנגנון טיהור זה, המסומל במשנת הראי"ה בטלפיים הכשרים של החזיר הטמא, מביא לכך ש"רשעי תבל… זֹבְחֵי אָדָם באין חמלה" משתיקים את שרידי "מוסר כליותיהם… על ידי חסידות עם בעלי חיים". ההשוואה בין בני אדם ובעלי חיים אינה מייקרת את ערך בעלי החיים אלא מוזילה את ערך האנושיות. רק כשהמוסר האנושי יתוקן, מוסיף הראי"ה, יוכל להתקיים במלוא משמעותו חזונו של הושע (ב, כ): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה", ומצד שני "וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ".
"עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ, הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות", כותב הרמב"ם. איסור צער בעלי חיים מיועד לשרש מהאדם את מידת האכזריות העלולה לקנן בו. והנה שוב מופתעים אנו. "רְאֵה זֶה מָצָאתִי", אומר קהלת (ז, כט), "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". הם הפכו אידיאלים מוסריים למנגנוני הגנה המשרתים את הרשע.
רק מנחות
במקום אחר רומז הרב קוק (עולת ראיה א, עמ' רצב), שכאשר ייבנה בית המקדש השלישי – נשוב לאידיאל המקורי שלנו, אידיאל הצמחונות, ואפילו בבית המקדש עצמו יועלו כקרבן רק מנחות מן הצומח. קודם לכן מסביר שם הרב קוק את הרעיון העומד מאחורי הקרבנות מן החי, וטוען שבעלי החיים זוכים למעין תיקון כאשר הם מוקרבים על המזבח, שכן מכורח היותם יצורים חסרי בינה ברמה הגבוהה שלה, אין הם יכולים להתעלות למדרגה עליונה אלא באמצעות פעולה חיצונית המבוצעת עליהם. אולם בעתיד, כאשר "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט), תתפשט דעת ה' ותגיע אפילו לבעלי החיים. ומאחר שנביאינו מלמדים אותנו כי בימות המשיח "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי", לא יעלה על הדעת שנצטרך ליטול חיים כחלק מעבודת ה'. בימים ההם "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (מלאכי ג', ד) – וזוהי מנחה שאיננה מן החי.
