כתרי אותיות

ושוב התחלנו מבראשית. אך הפעם נתעלם לשעה קלה מהסמנטיקה של פרשות התורה ונתמקד דווקא בגרפיקה. המעיין בספרי התנ"ך שבדפוס, הממשיכים מסורת ארוכה של כתבי יד, ימצא כמה סוגים של סימנים גרפיים: האותיות, הנקודות, ובנוסף להם הטעמים – הסימנים המוסיקליים הקובעים את מסורות הקריאה בבתי הכנסת.

אם נעיין בספרי התורה שבארונות הקודש נמצא שוב את האותיות, הבאות אלינו תוך סגנונות שונים של כתיבה, לפי עדות ומנהגים. אך לאותיות מתווספים בספרי התורה גם תגים, מעין קוצים שבגג האותיות. מתוך כך נוצרים שלושה סוגי אותיות. תשע אותיות (א' ו' כ' ל' מ' ס' פ' ר' ת') שבהן אין כלל תגים; שש אותיות שבהן יש רק תג אחד (ב' ד' ה' ח' י' ק'); ושבע אותיות מיוחדות שבהן יש שלושה תגים – תוספת על האות של מעין אות ז' זעירה. כדי שנזכור אותן בקלות קבעו חכמים סימן לאותיות מיוחדות אלו, ויצרו מהן שתי מילים: שעטנ"ז ג"ץ.

התגים הקסימו את חז"ל, ובגינם נאמר על התורה: "קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה, יא), ובניסוחו של רש"י: קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים – על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב – על שם שהייתה [התורה] כתובה לפניו אש שחורה על גבי אש לבנה". וכך, בספרי הקודש מוצאים אנו ארבעה סוגים של סימנים גרפיים: טעמים, נקודות, תגים ואותיות, ומהן יצרו המקובלים מילה חדשה: טנת"א.

הגנה לאותיות

הראי"ה קוק כתב ספר מיוחד ומסתורי במידת מה על הסימנים הגרפיים האלה: "ריש מלין". אולם מבקש אני להביא בפניכם כיוון אחר של מחשבה המתייחס לתגים. אביע אותו במעין דרשה שבניתי על בסיס שברי רעיונות שמצאתי. המילה הבנויה באותיות בעלות התגים מדהימה. שעטנ"ז ג"ץ! לשון נקייה? אכן, "שעטנז" מציינת מציאות אפורה ונגועה. בצורה נועזת ביטאו זאת המקובלים על ידי שיכול אותיות: "שעטנז" הפכה אצלם ל"שטן־עז"! וה"גץ" הוא כמובן הזיק המצית את השרפה שהרוע מוליד. וזאת למה?

כדי להבין זאת, הבה נחלק את ארבעת הסימנים הגרפיים, הטנת"א, לשני סוגים: טנ"א – מילה המוכרת לנו מפרשת הביכורים – מציינת את סימני השפה בפעולתם. האותיות והנקודות קובעות את משמעות המילים, והטעמים את המוסיקה המתלווה לדיבור והמשקפת את תחביר הטקסט. ב"טנא" מתבטאות הרוחניוּת והתרבות שבנו. לעומת זאת, התגים שעל אותיות שעטנ"ז ג"ץ מבטאים את העובדה הטראגית שהעולמות התרבותיים והרוחניים עומדים בפני הסכנה להיות נכבשים או נטמאים על ידי הרוע. אותיות ה־ז' הזעירות שאנו מוסיפים כתגים מהוות מעין קריאת אזהרה האומרת לנו שהאותיות, כל האותיות, זקוקות להגנה.

אכן, התגים הם כלי זין, הדורשים מאיתנו לצאת למלחמה כנגד הסכנה המאיימת על עולם הרוח. הסכנה היא שהרוע יכול לקנן ב"טנא" – ביצירות הרוח, ואפילו ברמותיהן הגבוהות ביותר, גם בהשקפות ההומניסטיות והאינטלקטואליות, בהכרזות דמוקרטיות ואידיאליסטיות, ואפילו – סליחה על חילול הקודש – ביצירות אמנותיות. במילים אחרות, הכלי בה"א הידיעה של האדם, השפה, יכול לקבל טומאה ולהיהפך למשרתו של שטן עז המשלח את הגץ המורעל.

קנדי והשלום הנגוע

כדי להדגים זאת מבקש אני לחזור כשמונים שנה אחורה בהיסטוריה הטרגית של המאה העשרים, ולספר לכם אירוע שהתרחש בימים ההם, כפי שנמסר לי על ידי ידידי ארתור הרצברג ע"ה באוטוביוגרפיה שלו, "יהודי באמריקה". מעשה שהיה כך היה. בלונדון, בספטמבר 1939, פנה רב יהודי לשגרירות האמריקאית וביקש מאנשיה עזרה כדי להציל את אשתו ובניו מהתופת בפולין הכבושה. הם היו אזרחי ארה"ב, שכרבים אחרים חזרו לפולין כדי לבקר את משפחתם. למרות אזרחותם, ענו הפקידים לרב שהדבר אינו בידיהם. הרב "הטריד" כל מי שיצא מהשגרירות, עד שהצליח להשיג ריאיון עם השגריר בכבודו ובעצמו. השגריר קיבל אותו בקרירות ודרש ממנו להפסיק להציק לאנשי השגרירות, ובניסוח האנגלי האיום: stop being a pest"". הרב איבד כל תקווה, עולמו חרב. לפני צאתו נפרד מהשגריר בברכה: "ירחם האלוהים על בניך כשם שריחמת אתה על בני".

אותו שגריר היה יוסף פ' קנדי, אביה של המשפחה "המלכותית" שאיבדה את בניה בצורה טרגית, עד האחרון שבהם, טד, היחידי שזכה לעבור את גיל ה־50. כששאלו את טד מה הדבר שבזכותו ייזכרו שבט ה"קֵנֵדים" במיוחד, הוא ענה שכל קנדי תורם "גל סמלי של תקווה". גם ליוסף קנדי האב היו תקוות. הוא האמין שארה"ב אינה צריכה להיכנס למלחמה, וניתן ללמוד לחיות עם גרמניה הנאצית למרות הברבריות שלה. אכן, מילים ברוכות, "שלום" למשל, הופכות נגועות כאשר אין תגים המגינים עליהן. הנוסחאות היפהפיות של השפה מסוגלות לטהר טמאים ולטמא טהורים. בימים ההם ובזמן הזה.

 שינוי אופטי

נכדו של הבעש"ט, רבי משה אפרים מסדילקוב, הזכיר לנו בפירושו (דגל מחנה אפרים, כי תבוא) שאלו התגים הלוחמניים יכולים להפוך כתרים, מקורות השראה לרוח הטהורה. והוסיף "שכתוב 'הָיִינוּ כְּחֹלְמִים'… והעניין הוא [שהגלות היא] כמו בשעת השינה. אדם רואה בחלום דברים המדומים שהם שקר… שלכל אחד דומה לו שהוא אמת… והגאולה הוא שה' יאיר עיניים שהכל יראו מה הוא האמת הגמור ויצאו מן הגלות שהוא השקר".

החסידות מזהה בין חלום לבין גלות, ומנקודת המבט של הגאולה כל ההיסטוריה האנושית הטרגית אינה אלא חלום, והעולם צפוי להיגאל מהתפיסות השקריות ומהרוע שדבק במילים הגבוהות וברעיונות הנשגבים. הגאולה היא מעין שינוי רטרואקטיבי ב"אופטיקה" של תפיסתנו. זאת היא, לפי החסידות, המשמעות של קטע ידוע שבפיוטי ההגדה: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה". הפרספקטיבה המיסטית הזאת, לפי פילוסופים יהודים בשלהי ימי הביניים, היא היא עץ החיים, שאבד לנו כאשר אבותינו נשבו בקסם הרציונליזם שבעץ הדעת. ואולי ראוי להוסיף לדברים אלו גם אזהרה מקיצורי דרך – התופעות הקשורות בצריכת הסמים: ההזיות הנוצרות על ידי הסמים אינן אלא להטוטי להט החרב המתהפכת של מיסטיקה מדומה הנוצרת על ידי כימיה מסוכנת ושדרכה מנסה הסטרא אחרא להטעות את הבריות. •

 

שלום רוזנברגכתרי אותיות

התגים המוצמדים לאותיות בתורה מרמזים למאבק שעלינו לנהל על עולם הרוח. הרוע עלול לקנן גם ביצירות – האמנותיות והתבוניות – הגבוהות ביותר