"קדיש על חשכה ועל אור" מאת דנה אמיר (הוצאת אפיק), שראה אור לאחרונה, הוא פרוזה פואטית ייחודית ויוצאת דופן בסגנונה, בתכניה ובכוחה האסתטי. בטקסט הכתוב כפרוזה ומנוקד כשירה דנה אמיר חודרת בעיניה כבפנס זערורי לגומחות הנפשיות והפיזיות של הילדות והבית, מבארת כל סדק וסוד, אך גם מכבדת את מעמדם הלא מפוענח ומותירה אותם על תילם.
על מנת לרדת לחקרו של מעשה הכתיבה הייחודי הזה, נצא לעיון קצר במעשה הקדיש, כפרקטיקה שאותה מכנה תומס אוגדן בשם "אמנות האבל". את המעשה הזה דנה אמיר חוקרת בכל אשר תלך, בשירתה וגם בכתיבתה העיונית כפסיכואנליטיקאית – אם על "הממד הלירי של הנפש", הנרקם בין היש לחומק; אם בעיסוקה בשפה המתהווה על פי התהום הנפערת מן הדברים כשלעצמם; וכך גם בכתיבתה על האפשרות להעיד על טראומה ואובדן.
אתחיל מדברי הקדיש של אמיר על אביה, שעזיבתו הפתאומית הולידה את היצירה:
בלילה האחרון ההוא הזרימו מאות צינורות דקיקים נהרות שחורים לתוך גופו, עד שאסף את עצמו, יורד ים עיקש, והפליג בתוכם. עורו היה צהוב, והיא דימתה את חזהו העולה ויורד לחלל שדרכו עובר אורו של כוכב. היא ידעה שרוחו משתהה עכשיו, מרחק גוף מפני האדמה, רגע לפני שתחצה את הקליפה הדקיקה המפרידה בין ארץ ושמים. היא ידעה שהוא הולך עכשיו ממנה אל מקום שאין בו חילוק, אבל רגליה היו נטועות בתוך הקינה המחלקת, זו הפותחת וסוגרת דלתות בכוח הקול. לכן שרה לו כמו ששרים לילד, רגע לפני שהוא נופל מסף ההכרה אל תוך שינה עמוקה… מאז נושאות אותו רוחות קרובות מכל קרוב, זרות מכל זר. חייו היא המילה שאיננה יכולה עוד לנקוב בשמה (עמ' 57־58).
אמיר כותבת מדרש על הקדיש בעודה שרויה במעשהו. היא מפענחת את תפקידה של הקינה, כ"מחלקת, זו הפותחת וסוגרת דלתות בכוח הקול". הקינה היא כמו שיר ערש, המבדיל בין יום ללילה, בין ערות לשינה, ומפריד בין האם לבנה, בין האב לבתו, בכך שהוא ממלא את הרווח שאל תוכו נופלים בצליל, שכמו שהוא מחבר כך הוא מפריד. תפקידה של הקינה מכיל את כפל הפונקציות הזה – מחברת על מנת להפריד, מאחה את שבה־בעת כבר החל נחלק ונפרד.
"אבל רגליה היו נטועות בתוך הקינה" כותבת אמיר, ומספרת בכך על הפיתוי והאימה מדחף המוות להחליק עם המת במורד הים, לעבור איתו כאורו של כוכב, להילפת ברוחו המשתהה בין ארץ ושמים. הקדיש נוטע את המתאבל באדמה, שומר עליו מן השינה האחרונה. עוד לא הגיע תורו. חובה על המת להיוותר קרוב מכל קרוב אך גם זר מכל זר. אל לו שיהיה קרוב בלא זרות. ההבדל נחוץ והכרחי.
היחלצות מן המלנכוליה
נתבונן במקור ההשראה לשם היצירה "קדיש על חשכה ועל אור" – תפילת הקדיש היהודית, כדי לשוב להבין דרכו את מעשה הקדיש של אמיר.
בטקסט הקדיש החלו להשתמש כבתפילת אבלות במאה ה־13. הציבור החילוני מכיר אותה מטקסי הלוויה שנכח בהם, ואילו המסורתיים והדתיים יאמרו אותה שלוש פעמים ביום במשך שנת האבל הראשונה. הטקסט של הקדיש טורד מנוחה ומעורר שאלות: מדוע הוא נאמר בארמית? וכיצד אמירת שבח הא־ל בריבוי תארים שופע ועיקש כל כך – יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא – מנחמת בשעת הקבורה? להלן אתייחס למספר היבטים במעשה הקדיש, שמסייעים לאבל להיחלץ מן המלנכוליה לעבר השלמה עם האובדן.
ראשית הארמית. הטקסט שמקורו בעברית נאמר מתקופת התלמוד בארמית, ונראה שחלק מכוחו הוא בהיותו לא מובן, מנגינה ותפילה ללא פשר. יוצאים מן הכלל הם המשפטים הבודדים השבים לעברית ואנו נושמים איתם לרווחה, אך גם נגזלים מן הטבילה בטקסט הלא מפוענח. בכך דומה אמירת הקדיש לפעוט השומע שיר ערש שאינו מבין את מילותיו ובכל זאת הן מרגיעות ומנחמות אותו במעבר אל לועו של הלילה.
באשר לתוכנו, בתוכנית "החדר" ערכה ד"ר רות קלדרון שיחה בין אסא כשר לחיים גורי על הטקסט של הקדיש. אסא כשר טען שהקדיש כמוהו כסיפור עקדת יצחק – הוא מקומם בכך שיש בו מינון של מאה אחוז שבח־א־ל ואפס אחוז התייחסות לאדם שמת או לאדם האבל, והצביע על הסכנה שברעיון שכל פקודה של הא־ל ראויה, אינה מקרית ומעידה על גדולתו. תגובתו מזכירה את המחאה הכאובה של י"ח ברנר בעקבות הפוגרום ב־1906 ב"מכתבים לרוסיה" בכותבו בפרפרזה לקדיש:
תהיינה שפתינו סגורות. יהיו פנינו נחושים. יתגדל ויתקדש האדם העברי.
האדם העברי, שבא במקום שמיה רבא, מוציא את אלוהים מהתפילה, וחושק שפתיים נוכח גזרה שאינו מוכן לברך בעקבותיה. מן הזווית הפסיכואנליטית ניתן להצביע על המלנכוליה – האבל הלא פתור – כעל שפתיים חשוקות, ממאנות לבשורה.
מנגד, חיים גורי הצביע דווקא על השייכות למסורת הקשורה בתפילת הקדיש כעל כוח מנחם. האפשרות להצטרף להורינו והורי הורינו והורי הוריהם בקינה שדורי דורות מקוננים מפיגה את בדידותו של האבל ועוטפת אותו בציבור גדול. זהו כוחו הטרנסצנדנטי של טקסט – שמשתרע אל קוראיו מימים ימימה ועד קצות הימים, והיחיד בטבורו מפליג אל עברו ועתידו דרך השותפות לאותו שובל אינסופי של מלמול משותף.
יש בכך גם כדי להעיד על האוניברסליות של האובדן. לא רק שאיני אבל יחידי, אלא שאם על שפתיי תפילה שכה רבים נשאו, אני למד מזה שזה דינו של עולם, שהאפשרות לקבלו נובעת מתוך מה שהפסיכואנליטיקאית מלאני קליין מכנה "העמדה הדפרסיבית" – היינו הנכונות להסכין עם המציאות באשר היא – משחררת מן הריב הנואָל והמשתק עם מה שממילא קרה וקורה ויקרה. ובמעשה הקדיש התרבות מציעה לאבל הצעה רדיקלית ומרחיקת לכת עוד יותר מקבלת הדין – והיא לעמוד בשעת צערו ולברך ולהודות על הקיים. איבדת את היקר לך מכול? עכשיו ברך!
תזכורת לכוח הריפוי
ועוד זווית יש לפעולת הברכה. אנו נרמזים לה בקטע קצר של עגנון ב"סמוך ונראה", שנקרא "פתיחה לקדיש":
נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בליגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך… נכוין את לבנו לאבינו שבשמים… ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה (עמ' 239־238).
בעקבות טקסט זה מציעה רות קלדרון שריבוי התארים לאלוהים נובע מכך שהא־ל נחלש כשאחד מהלגיון שלו מת. זה מחזיר אותי לאתי הילסום ביומן השואה שלה "השמיים שבתוכי". בכוח אמוני נדיר היא מתעקשת לטפל באלוהים שבלבה, כי הוא נפקד מלב האנשים שבשעת אסון מאבדים אמונה. היא לוקחת על עצמה לטפל בו ולרפא אותו בתוכה. במאמר מכמיר לב שכתבה מיד לאחר מות בנה, מתארת מלאני קליין איך באחד מימי היגון שלה היא מסתובבת ברחוב ופתאום היא מזהה בתים יפים, והיא מבינה שהאפשרות לראות שוב יופי מעידה על כך שהאובייקטים הטובים מתאוששים בתוכנו ותומכים בנו, וגם אנחנו מנחמים אותם בלבנו על האובדן.
הנה כי כן, גם בראייה לא תיאולוגית ניתן להבין את כוחו של הקדיש כפרקטיקה שמציבה את האדם האומר אותו כמי שיש לו מה לתת, כברכה שיש בכוחו לחולל. הדבר מחלץ אותו מתחושת השבר ואין־האונים שלו נוכח האובדן ומזכיר לו את כוח הריפוי שלו. מעשה הקדיש של דנה אמיר הוא דוגמה משוכללת של האתגר הזה, בכך שהיא הופכת את שעת יגונה לשעה של התבוננות, תיקון ויצירה חדשה.
ועוד כוח יש בו בקדיש. כבכל תפילה, יש בו את כוח החזרה. המוכר והחוזר, כמו שיר הערש, עוטף את הזר מכול, המוות, כעוגן שאפשר לחזור אליו, כבית. דנה אמיר כותבת בהקשר זה תיאור יפהפה של הבית. נבקר בביתה לרגע ונשוב ממנו אל הקדיש:
בית. חיים שהטילו עוגן. אושר שחבלי הכביסה מהדקים אותו כקשרים משני קצותיו. השעה חייבת עם זאת להיות שעת ערב. זו השעה שבה נשדדת ההכרה לבלי רחם. העין משתהה, מסופקת, על מנוחת רהיטי העץ הכבדים… אנו שבעים לא משום שהערינו אל קרבנו מזון ומשקה אלא משום שבכניסתנו השלכנו את סבלנו בחפזה על גב ארונית המתכת או על קולב המעילים. נרפים בשולי המבואה, אנו נדמים כמי שפורענות דחפה אותם לפתח מקלט ארעי… ויש שחשיכה נופלת בין שניים, ובנפלה ביניהם היא מחוללת אזור עמום, דחוס, מעין תחום חפיפה של חשכת האחד וחשכת האחר (עמ' 30־29).
כמו ארונית המתכת וקולב המעילים במבואת הבית, כך גם מעשה הקדיש נושא כקולב־תפילה את אבלם של המקוננים שנים רבות כל כך, עד שהוא אדיש להם. מילותיו הסתומות ומנגינתו המוכרת מתפקדות כבית שמוכן שנטיל לתוכו את סבלנו כאל פתח מקלט ארעי.
בולט בדבריה של אמיר על הבית, שמעשה הקדיש שלה אינו מוקדש רק למתים, אלא גם לחיים; לחיים המתרחשים במאמץ המתמיד והמפרפר ללכוד את החומק, לחבור לנפרד, לאחוז בזה שמבקש לאחוז בנו; חיים שמהותם בנפש הכלה לחיבור ששבה ומאבדת את הפרפר מרשתה. אולי רגעי החיבור העצובים והעמוקים והמנחמים הם דווקא אלה שבהם נפסקת אוושת החיים המאומצת, וכדברי אמיר, נוצר "תחום חפיפה של חשכת האחד וחשכת האחר".
כשמחשיך עולמו של האבל, הקדיש המתמלמל בארמית "שודד את ההכרה לבלי רחם", ודווקא בכך עוטף את האבל כאם בחיקה ומנחם אותו במוכרותו כבזרותו בעת ובעונה אחת.
והאם לא כל טקסט כתוב בארמית? היש מילה שאנו אוחזים בה, ולו־גם בשפת אמנו היא נאמרת? הזרות מן המילה אינהרנטית לה כמובנה. ולא רק נוכח המוות. בחיבורה של אמיר אנו מתבשרים כי כל שעה הקדיש יפה לה. שכן כל שעה גדושה בחשכה ובאור. כל קשר גדוש בהם. ולפיכך בכל מבט, בכל מילה, בכל צל זיכרון מן העבר ומן העתיד, יש מקום לקדיש על החשכה והאור שאנו נעים ביניהם יתומים מבית, עד שאנו מבינים שזהו הבית.
*
ב"אמנות האבל" כותב אוגדן על כתיבתו של בורחס לאחר מות אביו, והוא מציע שעבודת האבל אינה מעשה פסיבי אלא אקטיבי. כתיבתה של אמיר מדגימה את אמנות האבל של הכותבת, שלא נותרה בשפתיים חתומות ושרטטה את פניהם של אביה ואמה, אחיה ואחותה, אסונם ויופיים, פשטותם וייחודם. יש בספרון הזה קטעי מופת של כתיבה שראויים להצטופף על המדפים המעטים של מיטב הספרות העולמית. לא פחות. תיאור יחסי האם והבת. האוטופורטרט של דנה אמיר עצמה. יכולת הציור של פני כל אחת מן הדמויות. עומק התובנות. אך לא רק בזאת נבכית בי תודה לדנה אמיר, אלא גם בזכות אמנות האבל של הקוראת בה, שזוכה לטבול בקדיש על חשֵכה ועל אור שלה כבמקווה של הקיום האנושי, ולצאת ממנו, ולו לרגע, זכּה מכל סירוב ואומרת אמן.
ד״ר מירב רוט היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית וראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר ״מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות״ (כרמל, 2017)
