מכובדיי, עצם קיומו של הכנס החשוב הזה כלל לא ברור מאליו. כשעיתון מכובד ומשפיע בישראל בוחר לכנס ועידה לשאלת עתיד החינוך בישראל ולסוגיות ערות, בוערות, הנובעות משאלה זו, זו תעודת כבוד ועדות לכך שהלב שלנו נמצא במקום הנכון. שעתיד ילדינו, שלומם, חינוכם, כיחידים וכדור, הוא נושא שאנחנו מעמידים בראש סדר היום החברתי שלנו. הוא נושא שאליו אנחנו נושאים עיניים בדאגה, בתקווה, באחריות ומתוך מוכנות אמיתית ללמוד ולחקור.
אתגרי השעה הם רבים. מלומדים ומומחים ממני מתקשים לעמוד בקצב השינויים, החידושים והמהפכות המתרחשים חדשים לבקרים. ומכל הסוגיות הבוערות הקוראות ותובעות מחשבה, אני מבקש להקדיש את דבריי לשאלה שטורדת את מנוחתי במיוחד, שאלת גבולותיה של הכיתה הישראלית, זו הקיימת וזו שאנו מייחלים לה. ראוי שנישיר מבט אל פניהם של דור הילדים שגדל כאן ונבדוק באומץ מי רשאי ומוזמן להיכנס לתוככי אותה "כיתה" כלל ישראלית ומי נותר בחוץ. זו שאלה רגישה ומורכבת, והיא נפרטת לקבוצות, לתתי קבוצות וליחידים.
שומר הפתח מסולק
אבקש לשרטט כעת את המשוואה העדינה שהמציאות הישראלית מחייבת אותנו לקחת בחשבון: התלמוד מספר לנו סיפור, שאתם מכירים בוודאי על פה, על אותו היום שבו הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, ומתפקידו כראש הישיבה ביבנה, ומינו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה. ואקרא זאת ברשותכם בעברית, על אף שכתלמיד הגימנסיה בירושלים למדתי גם תלמוד. כן כן, לא חששנו אז מהדתה.
התלמוד מספר כי באותו יום סילקו את שומר הפתח בבית המדרש ונתאפשר לתלמידים להיכנס. שכן רבן גמליאל, בהיותו נשיא, העמיד שומר בפתח בית המדרש, ולא התיר להיכנס אלא רק למי שהוא סבר שתוכו כברו. ביום שהתמנה רבי אלעזר בן עזריה נוספו לבית המדרש ספסלים רבים. קיימת מחלוקת כמה ספסלים נוספו, מחלוקת בין אבא יוסף בן דוסתאי לבין חכמים. צד אחד אמר שנוספו ארבע מאות ספסלים והצד השני אמר שבע מאות ספסלים.
וממשיך התלמוד, כשרבן גמליאל ראה את מספר הספסלים שנוספו הוא הצטער וחשב שאולי הוא לא נהג כשורה בכך שלא נתן לכל מי שרצה להיכנס. הראו לו בחלומו כדים לבנים מלאים באפר, כדים שהפנימיות שלהם שונה מהחיצוניות שלהם. לפי הסבר אחד שמציע התלמוד, חלום זה סימל לרבן גמליאל שהוא נהג כשורה. לפי ההסבר השני שמציע התלמוד, מהשמים הראו לרבן גמליאל את הכדים רק כדי להניח את דעתו שלא יצטער, אבל באמת רבן גמליאל נהג שלא כשורה. עד כאן הסיפור התלמודי.
לרבן גמליאל, נשיא ישראל וראש הישיבה, הייתה מדיניות חינוך ברורה. הוא הציב שומר בפתח בית המדרש וקבע פרופיל נוקשה וקשוח של קבלת תלמידים למוסד היחיד להשכלה גבוהה של זמנו, לבית המדרש ביבנה. מבחני הכניסה של רבן גמליאל לא כללו מבחן פסיכומטרי וגם לא מבחן בגרות בתלמוד, אבל הם כן כללו מבחן אישיות קשה במיוחד, להיות אדם שתוכו כברו. אדם לא מזויף, שפיו ולבו שווים.
במבט ראשון, הסיפור קורא לנו לבחור בדרך ההפוכה: להיות דווקא מתלמידיו של ר' אלעזר בן עזריה, שמיד בשעת מינויו סילק את שומר הסף, והוסיף עוד ועוד ספסלים להיכל הלימוד. אך כפי שעולה מהחלום שחלם רבן גמליאל, זהו סיפור המטה אוזן גם לרחשי לבו שלו. זה סיפור שנותן קול גם לחרדה הגדולה והכנה שלו לכבודו של לימוד התורה, לעומקיו, ולמצוינות האישית שהוא תובע. אנחנו פותחים את השערים, אך אנו קשובים גם לרבן גמליאל.
חוסר ההכרעה בין הגישות, האם נהג רבן גמליאל כשורה או לא כשורה, הוא אולי הקו החינוכי שמציע לנו התלמוד לאמץ. קו אמצע. בית מדרש פתוח אבל עם גבולות. ובהתאמה, מערכת חינוך צריכה להיות בריאה וצודקת, רחבה וגמישה, עד כמה שניתן למתוח. אך היא גם מוכרחה לדעת לשמור על גבולותיה, יהיו אשר יהיו, כדי לשמור על עצמה מלקרוס, מלהתמוסס, מלהפוך לבלתי רלוונטית.
קם פתאום ויוצא
אל מול רבן גמליאל, והתלמוד, אני רוצה להקריא לכם שיר שכתב המשורר אלי אליהו בספרו "אגרת אל הילדים". שיר מעורר השראה:
אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעְתִּיקִים.
אֶל הַלּוֹחֲשִׁים בַּחֲשָׁשׁ זֶה אֶל זֶה.
אֶל הַחוֹרְטִים אֶת אַהֲבָתָם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת.
אֶל הַמְּאַחֲרִים. אֶל אֵלֶּה שֶׁבּוֹהִים
מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת הַמַּחְבָּרוֹת.
בִּשְׁבִיל מִי שֶׁנִּרְדַּם עַל מוֹשָׁבוֹ.
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁלֹּא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.
בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת מָה שֶׁכָּתְבָה.
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד יוֹשְׁבִים בַּקָּצֶה.
בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁקָּם
פִּתְאוֹם וְיוֹצֵא.
גבולות הכיתה של אלי אליהו שונים מגבולות בית המדרש של רבן גמליאל ושל התלמוד. אלי אליהו כותב גם למי שיוצא ובעיקר הוא כותב לאלה שאין תוכם כברם, לאוהבים הנסתרים, לבוהים, למאחרים, למתקשים, למעתיקים. בין רבן גמליאל לאלי אליהו, אני רוצה לשאול איפה אנחנו נמצאים? מי בכיתה שלנו, בכיתה הישראלית, ומי לא? את מי אנחנו פוגשים ואת מי לא? ואני רוצה לתת דוגמה, אחת מיני רבות: חודש מרחשוון ידוע לשמצה או לברכה, תלוי את מי שואלים, באופיו נטול החגים, בשגרה הארוכה והרציפה שהוא מזמן.
אבל בעשורים האחרונים, מאז עלייתם של יהודי אתיופיה ארצה, חודש מרחשוון קיבל חג משלו. חג הסיגד. האם אנחנו חוגגים את החג הזה? האם מציינים אותו בכיתה שלנו? האם ילדים יוצאי אתיופיה, ובנים ליוצאי אתיופיה, מרגישים שה"כיתה" הישראלית כוללת גם אותם? האם נוכל לוותר סוף סוף על האמירה שחודש מרחשוון הוא מר כי אין בו חגים? ומיוצאי אתיופיה אני רוצה לצאת לשאלה קשה עוד יותר, שאלה שעולה לי כל שנה בסוכת הנשיא.
לחגים שלנו, כידוע, יש שתי רגליים. מחד, הם נטועים עמוק בהיסטוריה יהודית ובזהות לאומית, ונושאים עמם את הסיפור שלנו, של עם בהתהוות. ומאידך, הם בעלי משמעות טבעית, אוניברסלית, הנעה במעגל סביב עולם הטבע ומחזורי השנה. חג הסוכות הוא חג היסטורי, זכר ליציאת מצרים; הוא חג טבעי, חג האסיף; והוא חג אוניברסלי שבו על פי דברי הנביא הגויים עולים לחוג בירושלים.
בשנים האחרונות אני חושב הרבה על הסוכה הכלל ישראלית: על אושפיזיה, על הנוי ועל הקישוטים שלה שאנחנו מתהדרים בהם, בזכות ובצדק. על הסכך המגן, על חמתה ועל צילה הברוך. ויחד עם כל הטוב והשפע הזה, אני גם חושב בלב קצת כבד על מי שמורשה לבוא בה ועל מי שנותר בחוץ.
כנשיא מדינת ישראל ברור לי שאני נשיא של כלל אזרחי ישראל, יהודים על כלל שבטיהם, דתיים, חילוניים, וחרדים, וכמובן גם ערבים ובני מיעוטים אחרים. לסוכה הפתוחה של הנשיא מגיעים כמעט תמיד רק דתיים וחילונים, ומעט מאוד חרדים. ערבים כמעט לא מגיעים. ואילו כשאני לומד את התורה כתוב בה בספר ויקרא: "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ובספר דברים כתוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". האזרח הישראלי שהמקרא מדגיש את זיקתו ליציאת מצרים, כמו גם את חובתו לשבת בסוכה, חייב לחלוק את שמחתו עם הגר, העבד, היתום והאלמנה. הגר חייב לקחת חלק במכלול החיים הישראלי כזכר ליציאת מצרים.
רחוקים וקרובים
השימוש בדימוי הסוכה מתאים מאוד, בעיניי, כשאנחנו מבקשים לדון באופיו ובפניו של החינוך הישראלי, של בית הספר הישראלי. ובהתאמה, שאלת זהותם של המוזמנים ושל הבאים אל הסוכה ראויה והכרחית גם בבואנו לכיתה הישראלית.
ברמת היחידים, כפי שקורא אלי אליהו, עלינו להרחיב את דפנותיה שתיטיב להכיל את הרגישים ואת הרגישים מאוד, את החולמים ואת הערים, את הנותרים בכיתה, ואפילו את מי שמרגיש שהוא מוכרח לצאת. אבל ברמת הכלל אני מבקש להציע לכלול את הרחוקים מבלי לזנוח את הקרובים, לכלול את המודרים, את המסתגרים, את המאמינים ואת המאוכזבים, את המיעוטים ואת הרבים. לאחרונה קידמה תוכנית "תקווה ישראלית" של בית הנשיא בשיתוף עם משרד החינוך מסע של תלמידים ותלמידות להיכרות עם החברה הישראלית.
היו חששות גדולים שליוו את המסעות האלה, וישנם עדיין חששות גדולים. אך כפי שכותבת אחת התלמידות, ואצטט חלק מדבריה:
אני חושבת שהמסע הזה הוא חובה לכל אחד במדינה שלנו, לא רק לחילונים. שינוי מתחיל בכך שנכיר את כל המגזרים במדינה שלנו, שנלמד להבין תפיסות עולם שונות משלנו ושנראה את הפרט בחברה ולא רק את החברה. המסע הזה גרם לי לפתח אופטימיות לגבי החברה הישראלית, לגבי הדור הבא… המסע פיתח לי את הרצון לשנות, להשפיע ולעשות שינוי.
המלאכה עדינה כי היא דורשת מאיתנו ללמוד את האומנות המורכבת של פתיחות היודעת לשמור על גבולותיה. אנחנו מחויבים לשאול את עצמנו שוב ושוב כיצד לפתוח, עד היכן ובאיזו מידה, כך שציפור נפשנו לא תיפגע. האם זה אפשרי? אומר לכם בכנות, אינני יודע. אבל אני מאמין שאין לנו רשות לחדול מלקוות, או להיבטל מן המלאכה העדינה והתובענית הזו. וכשאני מביט בקהל שיושב כאן היום, ובסוללת המומחים, שראשם וליבם פתוח לשמוע, ללמוד וללמד, גם לשמור וגם לעשות בעת ובעונה אחת, אני יודע שלתקווה הזאת יש על מי לסמוך. אני שב ומודה למקור ראשון על הכינוס החשוב הזה, וגם על היותכם, במובנים רבים, בדרך שבשגרה, שגריריה ודובריה של התקווה הזו. היו ברוכים.
