לא מבזבזת זמן על שטויות

לִפְעָמִים אֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת הַקּוֹל, לִפְעָמִים אֶת הַדֶּרֶךְ וּבְרֹב הַמִּקְרִים
אֲנִי מְאַבֶּדֶת זְמַן. שֶׁלֶט רְחוֹב שֶׁאוֹמֵר בְּאוֹתִיּוֹת: אִבְּן גַּבִּירוֹל
אֵינִי מַאֲמִינָה לוֹ שֶׁקָּרָא אֶת כֶּתֶר תּוֹרָה אֲבָל הָלַכְתִּי בּוֹ וּבִקַּשְׁתִּי
שֶׁיִּתֵּן בְּיָדִי מִלַּת מַפְתֵּחַ לְשַׁעַר אַהֲבָה נְעוּלָה, הוּא עָנָה בְּקוֹל
שֶׁנִּשְׁמַע כְּקוֹל תּוֹרָה, שֶׁהַדֶּרֶךְ עוֹד אֲרֻכָּה
(מתוך הספר "וחצי תאוותי בידו", 2018)

"בשבוע הספר, עמדתי בדוכן ההוצאה, והיו איתי עוד כמה כותבים שניסו למכור את הספרים שלהם", מתארת חוה פנחס־כהן. "הבחנתי במישהי שאני מכירה, עמדתי לפנות אליה, אך אחד הכותבים אמר לי שלא כדאי. שאלתי למה, ואז שמעתי אותה אומרת לו, כשהוא הציע לה את ספרי: 'אני לא אוהבת אותה'. דווקא אהבתי את הרגע הזה.

"עד היום, יש אנשים שלא רוצים להתמודד עם השירה שלי. בשירים שלי יש רובדי עומק, חלקם מודעים וחלקם בלתי מודעים. אך כיום אין קריטריונים ברורים לשירה. פעם אחת, כשאמרתי על משהו שהוא לא שיר, אמרו לי: 'מי את שתקבעי', כאילו אני צריכה להתנצל שאני יודעת מה זה שיר".

הכאב אינו ניתן להכחשה

היא תמיד התעסקה בשלל תחומים במקביל: גם כתבה, גם ערכה, גם לימדה וגם הקימה ותכננה את "כנס כיסופים". אך התחושה שמתקבלת מפגישה עם פנחס־כהן (64) בביתה בירושלים, וגם במפגש עם קצב הלמות שיריה בספרה האחרון, "וחצי תאוותי בידו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), היא של צורך בהול להספיק. אולי זה בגלל שבשנת 2014 חלתה במחלה שדרשה את כל כולה, ויכלה לה.

כבר בכתיבתה המוקדמת ניסחה דיאלוג זהיר עם המוות. בספרה השני, "מסע איילה" (הקיבוץ המאוחד, 1995), בשיר "הזקנה, השעון וסנדלים אדומים", היא כותבת:

יֵשׁ רֶגַע בּוֹ הַמָּוֶת בִּתְנוּעָה אַבָּהִית רוֹכֵן לְהָרִים חֵפֶץ אוֹ / לִרְכֹּס סַנְדָּלִים אֲדֻמִּים מְעוּכֵי עָקֵב.

שירה "מחלה ללא מחילה", שמופיע בספרה האחרון, הוא המשך מפוכח אף יותר לתמת החידלון הזו, כשהיא כותבת, למשל: "כִּי הַכְּאֵב אֵינוֹ נִתָּן לְהַכְחָשָׁה וְאֵין לָשִׂים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה".

"לצערי, חוויתי הרבה אובדנים. לא הפתיע אותי שזה יכול לקרות לי", אומרת פנחס־כהן. "אני לא מבזבזת זמן על שטויות, לא אריב עם אף אחד על חניה, למשל. ברוך השם אני בסדר, אך אני לא חושבת שאי פעם אוכל לומר שאני לגמרי מאחורי זה. ברגע שזה נוגע – זה נוגע. הספר החדש שלי לא עוסק בחידלון אלא עומד מול החידלון. זהו ספר של חשבון נפש".

כבר עשרות שנים שפנחס־כהן מעורבת בעשייה התרבותית בארץ. היא שימשה עורכת כתב העת הבינתחומי לספרות ואמנות "דימוי" מהרגע שהוקם, בשנת 1989, ועד שנסגר, בשנת 2008. היא גם זו שהקימה את כנס כיסופים. ספריה עטורי פרסים, ובהם: פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם לשירה והפרס ע"ש נתן אלתרמן.

למרות כל אלה ניכר כי היא עדיין מרגישה אאוטסיידרית בשירה העברית. כזו שעודה מסתובבת ביקום הפואטי כשחצי תאוותה בידה. אם זה בגלל דעות פוליטיות שהמילייה הספרותי החילוני או השמאלני לא מחבב, או בשל כתיבה פרובוקטיבית שבכוחה להתסיס נגדה רבנים. כמי שגדלה בבית חילוני, אך בהדרגה התקרבה לדת ומנהלת עמה דיאלוג מורכב, היא לא מפסיקה להתפלל. אפילו השיר החותם את ספרה האחרון הוא תפילה, אך לא בטוח שהיא מתפללת בנוסח ובהתכוונות שהיו מצפים ממנה.

יש משהו נוח ומעיק כאחד ביציאה לעולם מתוך פוזיציית המודר. אתה אולי יותר פנוי רגשית לאקספרימנטים, אבל בודד יותר. כאילו הבדידות של משורר לא קשה ומצמיתה דיה. "בשבילי משורר אפריקאי יכול לעשות את אותו הדבר", היא מתארת תחושות. "אני מתרגמת משוררים משפות אחרות והם עושים בשבילי את אותה עבודה, ושאלוהים ישמור אותי ממגזריות. כשניסו להכניס אותי לתבניות כל כך ספציפיות לאורך השנים, זה הצחיק אותי בדרך כלל. זה הצורך של מישהו אחר, לא שלי".

בתקופה האחרונה אף גילתה שהיא על סיפה של הדרה חדשה: "ברור לי לגמרי פתאום שיש מקומות, אפילו בתחום הספרות, השירה והאמנות, שבהם לא רוצים אותי. לא רק אותי אישית, אלא את בני גילי. בפועל, אישה שילדיה כבר גדולים יותר פנויה לעשייה. אנחנו לא גמרנו, אנחנו רק מתחילות בעצם".

חלק מספרות יהודית גדולה

כבר בשנת 2008 פורסם הספר "שביעית" ובו קובצו כל ספרי השירה שהוציאה עד אותה נקודה. מאז הספיקה לפרסם שלושה ספרי שירה וספר נוסף ובו מחזור שירים שנכתב עבור יצירה של הכוריאוגרף ואמן המחשב יעקב שריר. היצירה הכילה דמויות וירטואליות של איש ואישה משוללי סימני זהות מינית ובכל זאת מזוהים. "שירה אווטארית", כונה מחזור שירים זה באחד הראיונות עמה.

לאחרונה השיקה ספר אמן המשותף לה ולצייר והפסל מתי גרינברג. השורשים המשותפים לה ולו מהבלקן והחיבור של גרינברג לשיריה גרמו לו להציב לצד שירים שלה, המופיעים גם בתרגומם לאנגלית, איורי גוף עדינים אך דחוסים שכבר היו באמתחתו, אך נראה שכעת מצאו גם בית.

ניכר כי פנחס־כהן מבקשת את הדיאלוג הזה עם אמנים אחרים ממש כצורך קיומי. "מעצם העובדה שכל דף בספרי האמן נוצר בחיתוך נפרד, הם מבטאים את ההתנגדות לתעשייתיות של כל דבר. לרגע את הופכת להיות חלק מקהילת אמנים שמצויים בשיח אינטנסיבי זה עם זה, ובעיניי זה הדבר: הבדידות והיחד הלוך ושוב. מגיע הרגע שבו הבדידות שהביאה ליצירת השיר יוצרת משהו נוסף".

גם כנס כיסופים, כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים שייסדה בשנת 2007 והיא משמשת בו המנהלת האמנותית, הוא עוד דרך ליצור מפגשים – בין סופרים, משוררים ומחזאים ישראלים ויהודים משלל מדינות. השנה יתקיים הכנס החמישי בין התאריכים 18־22 בנובמבר. בין היוצרים הישראלים שישתתפו בו: א"ב יהושע, מאיר שלו, נגה אלבלך, רוני סומק ויוסי סוכרי.

תחת הכותרת המחייבת: "כתיבה, זיכרון וחזון – הזיכרון היהודי: הסיפור שאינו נגמר?!", מבקש הפעם הכנס לבחון את דרכו של העם היהודי שמונים שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. כבר בכנס כיסופים הראשון שיזמה נדרשה פנחס־כהן למגבלות, למהמורות ולגדרות שיוצרת השפה העברית בתוך ובעבור הספרות העברית, לדידה, שלא לצורך.

פנחס־כהן: "הכנס בא להדגיש שהספרות הישראלית היא חלק מספרות יהודית גדולה. ככזו, עליה להפסיק לבדל את עצמה כאילו העברית יוצרת גבולות. הספרות היהודית העולמית משוחחת עמנו, אך אנחנו לא מספיק משוחחים איתה. יש איזו התעלמות של גאווה אימפריאלית כאילו אנחנו בפני עצמנו וזאת טעות. ראוי וצריך שהספרות היהודית העולמית תתורגם לעברית בבחינת עוד מדף בארון הספרים היהודי. ביחסים בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות לא הייתה תקופה קשה כמו עכשיו. יש חשש לאובדן הסולידריות, ומי אם לא אינטלקטואלים יהודים ידברו על זה?".

שיריה מוסיפים להיות מתורגמים לשלל שפות, ובהן: אנגלית, ספרדית, הונגרית, הולנדית, סינית מקדונית, סרבית וקרואטית. כמתרגמת בעצמה, גם היא שותפה למלאכת התרגום. הגשר שהספרים הללו יוצרים בין שפה לשפה, כשהמשותף הוא אהבת השירה, הוא עוד הזדמנות לדיאלוג מבחינתה. בכנס כיסופים אף תושק אנתולוגיה של שירים ישראלים בתרגום לסלובקית.

הכנס ייפתח במושב מוקדם יותר, שייערך ביום שישי, 15 בנובמבר, ובו א"ב יהושע ישוחח עם סופרים מהציונות הדתית. מושב מעניין נוסף עוסק בספרו האחרון של דויד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה", ובספר "הסיגלית הלבנה: שנתיים וחצי בגולאג היוגוסלבי לנשים" של העיתונאית והסופרת המנוחה ילידת סרביה ג'ני לבל. הנושא המשותף לשני הספרים הוא אסירות הגולאג כגיבורות ספרותיות. ספרו של גרוסמן עוסק בסיפורה של אווה פאניץ'־נהיר, אסירה ששרדה בכלא גולי אוטוק בקרואטיה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

השפה המרכזית בכנס השנה תהיה צרפתית, עם אורחים מעניינים כמו הסופרת והרבה דלפין אורווילר, שספרה האחרון עסק באנטישמיות דרך זווית הראייה של חז"ל, ואלרי זנאטי שתרגמה את אפלפלד לצרפתית, ומרים אניסימוב, שחקנית, זמרת וסופרת ומי שחיברה את הביוגרפיות של פרימו לוי, רומן גארי, דניאל ברנבוים ועוד.

מושב של יהושע סובול עם המחזאי (והכלכלן) ז'אק אטלי ינעל את הפסטיבל ובו יוצגו קטעי וידאו מהמחזות של השניים העוסקים בשואה: "גטו" של סובול והמחזה של אטלי "מבדולח לעשן". "זה סוג של דיאלוג של יהודי מעבר לים ויהודי מפה על אותו נושא. זה דיאלוג על עצמנו, על היותנו יהודים ובני אדם ועל האחריות שעלינו לקחת על העתיד שלנו", אומרת פנחס־כהן. "חשוב שגם ראש הממשלה וגם נשיא המדינה יראו בדיאלוג בין סופרים יהודים מכל העולם לבין אלו הישראלים מפעל לאומי. אני כבר בת 64 ואני נלחמת על דברים שהתחלתי להילחם עליהם בגיל 18. די, נמאס".

דור קטוע

אֶצְלֵנוּ הָרָעָב לֹא הָיָה מִיתִי, אִישׁ לֹא יָרַד מִצְרַיְמָה,
זֶה הָיָה סְתָם רָעָב מֵחָמְרֵי זִכָּרוֹן שֶׁל עַצְמוֹת יַלְדוּתָהּ.
אַחַר כָּךְ בָּא בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה מֵרְעַב יַלְדוּתִי.

פנחס־כהן היא אלמנה, אם לארבע בנות ולה ארבעה נכדים. היא ילידת הארץ להורים ממוצא בולגרי, שהיו קומוניסטים ציונים. "אני שייכת לדור שהוא קטוע", היא מתארת. "בגלל העלייה של הוריי, שהיא הגירה, נוצר מצב שאין לך אפשרות לראות אחורה. אתה לא יכול לראות את הבית של הסבתא. הרגשת שיש מסך, מנקודה מסוימת אתה יודע, ומנקודה מסוימת לא רק שאתה לא יודע, גם לא תדע. הקטיעה הזו של השורשים ליוותה אותי כל הזמן".

לא אחת משובצות בשיריה מילים בלדינו, שמבטאות כיסופים ודיאלוג עם בני משפחתה שאינם. "המשפחות הספרדיות של הבלקן הן כולן מגורשי ספרד שהגיעו ודיברו לדינו. סבתא שלי הייתה מדברת אליי בלדינו. זה כמו יידיש, זו שפה שמשתמשים בה לכל ענייני הבית, תבואי ותאכלי ואיך היה, פתגמים, שירי ערש. כשהחלו להופיע לי בשירה מילים ומשפטים בלדינו, רק בהדרגה הבנתי שגם העולם הפנימי שלי וגם זה הפואטי אינם עבריים הומוגניים אלא מהדהדים דברים נוספים, והשפות יוצרות טקסטורה. אם אני רוצה ללכת למקום הכי עמוק והכי ראשוני שלי, הוא מתקיים בלדינו".

כשהייתה בת שמונה, נהרג אביה בתאונת עבודה. "עָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה בְּמִרְכֶּבֶת אֵשׁ וּבַרְזֶל בְּרַשְׁלָנוּת / שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר", היא כותבת בשירה: "אוטופיקציה 1".

פנחס־כהן: "אבי מת כתוצאה מהתחשמלות במקום העבודה. הייתי אז ילדה בחופש הגדול בבית, ממש שבוע לפני תחילת הלימודים. אף אחד לא סיפר לי שאבי נפטר. הייתי צריכה להבין בכוחות עצמי כי הייתה זו תקופה שלא שיתפו ילדים במוות. היה החיים שלפני והחיים שאחרי, ו'את ילדה נבונה, את תביני. וגם אם תביני, שלא תשאלי יותר מדי שאלות'. לימים הבנתי שהוא לא היה צריך למות. הבנתי שיש מישהו שאשם בזה, והוא לא נענש מעולם".

בצד התמזגות או היאחזות בתמות האוטוביוגרפיות, יש בשירתה העכשווית גם ניסיון לאתגר את מה שידוע לה על סיפור חייה. לנסות אפילו ליצור לעצמה ביוגרפיה חלופית. "הכתיבה עצמה היא הביוגרפיה החלופית ועל השאלה מה הביוגרפיה המקורית אני לא יודעת לתת תשובה. יש משמעות לכך שבזמן שנכתב השיר עברתי את גיל שישים. כשנגמרת האחיזה הזו של הנוכחות של ילדים וכל ענייני הטיפול היומיומי בהם, את פתאום מתפנה להסתכל במה שנותר ומטילה ספק בכול".

ספרה הראשון, "הצבע בעיקר", זכה בפרס על שם ירוחם לוריא לספרי ביכורים. בשנה זו גם נולד כתב העת "דימוי" שבו עשו את צעדיהם הזהירים משוררים, סופרים ואמנים פלסטיים המשתייכים למגזר הדתי־לאומי. היא דנה שם בהתנגדות האפריורית של חלקים בממסד הדתי לעיסוק באמנות ובשלל נושאים טעונים, שלא אחת קוממו עליה אנשים.

ב"דימוי" גם ניהלה דיאלוג עם משוררים שבאו מדורות קודמים לה. הבולט בהם הוא ישראל אלירז שלו הקדישה גיליון שלם, גיליון אביב תשס"ז. לימים יבשיל דיאלוג זה לספר: "אסכולה של איש אחד: דיאלוג עם ישראל אלירז" (הקיבוץ המאוחד, 2011). "השירה כפי שאני רואה אותה", יגיד שם אלירז לפנחס־כהן, "היא מחסן בלתי מסודר, שדה רב־צמחים, מגרש גרוטאות, מחסן ענק… איבדנו את היכולת לתפוס את האמת האחת, ואת היכולת לראות את העולם כשלם, איבדנו את אלוהים. איבדנו את החוט שהחזיק את החרוזים. השורות והמילים מבקשות לשמור על המון החרוזים האלה. אין אפשרות לשום משורר להחזיק ביצירתו מחרוזת אחת שלמה. השירים הם חופנים של פיסות, וככל שהמשורר יותר ער לזה, גם שירו הבודד מרוסק יותר".

שירים על המקררים

האימהות תפסה אצלה מקום בשירים מראשית שירתה. אם זה שיר שנושא את השם "תפילה לאם בטרם שחרית" או שורות שלא מהססות לבטא את תבהלת האמהות, כמו: "וּלְאַחַר שֶׁנִּסְגְּרָה הַדֶּלֶת וְאַחֲרוֹן הַצְּעָדִים רָגַע / הֵקֵאתִי פְּחָדִים / לְתוֹךְ אַמְבָּט לֶבֶּן שֶׁל תִּינוֹקִים" (מתוך שירה "פחד" שמופיע בספרה השני, "מסע איילה", 1995). "אי אפשר לתאר את התגובות שקיבלתי על 'מסע איילה' מנשים. עד היום שירים שלי תלויים על מקררים", היא מתארת.

ההתעסקות באימהות בשיריה נחשבה בתחילה אוונגרדית. "בחדר הלידה ובאספות ההורים הייתי חוה כהן, ובספרים הייתי חוה פנחס־כהן. זה היה חיפוש אחר גבולות ואיזונים. שנים שחברים שלי, אמנים ומשוררים, לא ידעו בכלל שאני נשואה ושיש לי ילדים. לא ציפו ממשוררת שתהיה אמא, כי בשנות השבעים והשמונים משוררת הצטיירה כאישה לבד, כקריזיונרית. נקבעו דימויים עוד מרחל ומלאה גולדברג. תגידי לי אם את מכירה משוררת עד שנות השמונים שיש לה יותר מילד אחד. זה לא היה".

בעלה יוסי נפטר ממחלה קשה בשנת 1995. אז הפכה למעשה לאם חד הורית, מוגבלת בתנועותיה. עד שהתאלמנה הייתה לוקחת פסקי זמן מהאימהות כדי לכתוב או להשתתף בערבי כתיבה, והדבר לא התאפשר עוד. "עצם העובדה ששמרתי על עצמי כאמנית זה הישג גדול במציאות הזאת", היא מודה.

בנותיה, היא מעידה, יוצרות עד היום דיכוטומיה בין אִמן לבין שירתה. היות שרבים משיריה מכילים תיאורים ארוטיים ישירים, אולי זה מתבקש מבחינתן לא לנסות לדמיין את אמן כיצור בעל תשוקות מיניות. "הן קוראות את שירתי, מי יותר מי פחות. הקטנה היא הכי אמנותית. הן כאילו יוצרות הפרדה בין האמא לבין זה שהן מלוות אותי לכל השקה של ספר, ומאז שהקמתי את כנס כיסופים הן באו לעזור לי. בלעדיהן לא הייתי יכולה לעשות כלום. אבל הן שומרות מרחק אסתטי מהתכנים".

ספרה "משיח", שיצא בשנת 2003, זימן עבורה הפתעה נעימה ובלתי צפויה. "המפץ", כך כינתה זאת בריאיון בעיתון הארץ בשנת 2006. המשורר נתן זך, שעמו יצרה קשר כדי לבקש שיכתוב ב"דימוי", אמר לה שהוא מחפש אותה כדי לומר לה כמה ספרה מעולה. "אני רוצה לומר לך: 'את לא משוררת, את משורר'. אני מציע לך לגזור על עצמך שתיקה. לא להוציא ספר בשנים הקרובות. אחרי ספר כזה צריך שיעבור זמן", אמר זך לפנחס־כהן, והיא לא ידעה את נפשה.

"משוררת הסינתזה הגדולה", כך כינה אותה זך במאמר שהופיע בכתב העת "הד החינוך" באותה שנה. "אין זה משום שפנחס־כהן פורצת… מתוך גטו סתגרני. משוררים יהודים בכל הלשונות עשו זאת הרבה לפניה, אף לא משום שהיא מפירה כל טאבו המקובל בעולם שממנו היא יוצאת, או מפני שה'משיח' שלה מתואר כהומלס חסר בית, 'ללא אוכף, לא על חמור ולא על גמל' ודובר אליה (מתוך מסך מחשב!) כשהוא 'רכוב על מלה / לפעמים מרובעת לפעמים ערבסקה סתומה/ פעמים בקירילית', ומוטל 'מרוקן מדמו' על מדרכת הרחוב – אלא משום ששירתה היא הראשונה, לפחות בעברית, המסתכנת בסינתזה הגדולה: '…ואפילו אברי הגוף רבים הם, כולם גוף אחד/ כן המשיח וכן חרבו נקודה קום/ גם אנחנו נטבלנו ברוח אחד לגוף אחד אדונים ועבדים/ יהודים ויוונים יהודים ומוסלמים/ כן המשיח…'".

"עד אז, זך לא הסכים להתייחס אליי כלל", אומרת פנחס־כהן. "כשהוא קרא לי 'משורר', הוא בעצם ראה בי מישהו שלא חשוב המין שלו, כי המוח שלו עובד כמשורר. הוא הכיר בכך שזה הדבר שאני עושה: כותבת שירה, כמו שהוא כותב שירה. גם אני לא אוהבת את ההבחנה בין משורר למשוררת. אם יש משהו שאני סולדת ממנו זה ערבי שירת נשים, זה גטו.

"זך חילץ אותי וגם אותו אולי מהשטות הזו של ההדרה שלי שלא היה לה בסיס. היה לי מאוד קשה להרגיש הדרה והדחה בלי סיבה, למרות שאני מוציאה לאור כתב עת ולמרות שיצאו ספרים שלי. אני חושבת שזה חילץ גם אנשים אחרים בדרך. אל כל הדור שבא אחריי כבר לא התייחסו ככה. אני הייתי בקדמה של פורצי הדרך וזה עִצבן את כולם, אך לא יצאתי מנקודת הנחה שאם אעשה רעש ישמעו אותי, אלא אם אעשה משהו שאני חושבת שאני צריכה לעשות – אולי ישמעו אותי".

הגבר הישראלי הוא יצור מיוחד

חלק מהמצקצקים סלדו ממה שהיא מייצגת: אישה שהיו עיתים שבהן הביעה דעות פוליטיות ימניות ואף עברה להתגורר עם משפחתה ביישוב ענתות. לא בכדי קרוי ספרה השביעי (2008) "אין לי מקום", על שלל הקונוטציות של מילה זו. "אני בורחת מהפוליטיקה", אומרת לנו פנחס־כהן לגבי שירתה. "כשאני רוצה לומר משהו פוליטי, אני כותבת מאמר. שירה לא צריכה להתעסק בשום דבר. שירה צריכה להיות שירה. בכל העולם יודעים את זה, אבל בישראל מגייסים אותה והיא כל הזמן צריכה לשרת מישהו".

אך גם בשיריה ניתן לראות או לפרש ממד פוליטי. בשירה "קולה" מתוך "מסע איילה" היא כותבת בין השאר שורות כמו "אִשָּׁה פָּלֶשְׂתִּינָאִית אֲנִי יְרֻקַּת פָּנִים / מִדֵּי עֶרֶב סוֹפֶרֶת יְלָדַי הַדְּקוּרִים". "השיר מבטא מפגש עם נשים פלשתיניות. לא מפגש ששתינו מדברות אלא התבוננות", היא מבארת. "אני זוכרת שלא ישנתי כמה לילות כי כתבו על שיר זה כאילו אני מנכסת את אותה אישה. לא הבינו שהשיר מאפשר לי התמודדות. אין לך פה רגע בלי התמודדות, רק אם את בחו"ל. זה מתיש, זה מעצב וזה מה שקרה לנו. מה שקוראים לו פוליטיקה בעיניי זה החיים כאן ועכשיו וזה האתגר הכי גדול שלנו כישראלים, כיהודים ששבו לאדמתם ולביתם: איך חיים עם קונפליקטים ונשארים מוסריים. הקריעה הזו של החברה הישראלית בגלל הסוגיה הישראלית־פלשתינית עשתה אותנו אחרים".

התכיפות שהיא מרבה להפגיש ולסנתז משלבים גבוהים הלקוחים מהמקורות לבין משלבים יומיומיים ואפילו משלבי רחוב אולי הייתה אחד הדברים שזך חיבב, אך היא מקוממת עליה לא אחת את המבקרים. תכיפות זו הגיעה לשיאה בשם ספרה "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" (2006), ובשירים הפרובוקטיביים שפורסמו בו.

פרופ' הלל ויס כתב על שירתה בין השאר: "היא מזהמת ומזנינה את כל הדורות ואת כל הקדושות". פנחס־כהן: "אם אני בוחרת להשתמש במילים בעלות סיומת משנאית, המשמעות היא שהעברית ששם נוחה לי כרגע. ואם אני קוראת לספר 'שרמוטה', אני יודעת שזה בא מהרחוב של היום, אבל זה לא יפריע לי גם להשתמש ברובד של שיר השירים. להלל וייס יש אידאולוגיה, אותי לא מעניינת אידאולוגיה, אלא השפה, הזהות, מעניין אותי שתהיה אמנות טובה, אז אם היא אמנות של סינתזה, היא תהיה אמנות של סינתזה. היא לא תהיה אמנות של כתבים. כתבים לא מעניינים אותי".

לרשתות החברתיות, למרות שהיא עושה בהן שימוש בעצמה, יש לדעתה השפעה הרסנית על תוצרי השירה. "המסך הכבוי מאיים על רבים כיום, ובשבילי המצב הוא הפוך: אני מאוד אונליין ומצויה במסכים אבל אם לא תהיה לי גם האופוזיציה – אשתגע. יש לי חרדה שאני נמצאת בין אנשים שאיבדו את הצורך, את החוויה ואת ההבנה שבלי אינקובציה לא יוצאות יצירות. אני רואה אותם, הם באים אלי בערבי קריאה עם הטלפון ביד כי הם כתבו בדרך משהו, ורוצים לקרוא לי. העובדה שהם משתפים אותי בחוסר ההיריון של היצירה מטריפה אותי, אבל יכול להיות שאני היא הדפוקה".

בצד העיסוק שלה בנשיות, ובצד היותה "משורר", כמאמר זך, פנחס־כהן כתבה בשנים האחרונות סיפורים קצרים שמשרטטים דווקא את דמותו של הגבר הישראלי. הסיפורים יראו אור בספר "אני הגבר" שעתיד לצאת בהוצאת כרמל. "זה ספר שכתבתי לאורך זמן והתעכבתי בהוצאתו לאור. זה חלק מחוסר הביטחון שלי, השיפוט שלי את עצמי בענייני פרוזה, ואז חסמתי את עצמי", היא מודה. "היות שחוויתי אלמנות, היה עליי ללמוד ליצור יחסים מחדש, מהם למדתי הרבה מאוד. הגבר הישראלי הוא יצור מיוחד, זה גבר שנדרש ממנו הרבה מעל לממוצע במקום אחר או בהיסטוריה אחרת. זה גבר שלא ברור לו מה המקום רוצה בכלל שיהיה. אנחנו גם אימהות לילדים כאלה. אני לא מדברת על חייזרים. אנחנו בנות של אבות כאלה, אנחנו בתוך זה. לא כולם עשויים מקשה אחת, ובכל זאת – כולם שרוטים, ואני מסתכלת על הנכדים שלי ושואלת מתי השריטה תופיע".

השיר החותם את ספרה האחרון מוקדש לרופאה שלה. השיר לפניו הוא "מתכון פלפלים, בצק ותפוחים" שמביא גם הוראות הכנה וגם התלבטות אם לתת לטרגדיות יומיומיות ששומעים בחדשות לעבור ליד האוזן או להתמזג בהן ולהזדהות עמן כליל. "גם מתכון וגם מרקם החיים", היא מבארת. "הכתיבה אינה עניין טכני. אין לי משמעת שכל בוקר אני קמה וכותבת שירה, אך אני לא מפחדת משורות חומקות. זו חוויה מאוד מוכרת לי מכל מיני שעות ביום, ואני חושבת שיש גם משהו מענג בעצם העובדה שיש לך בתוכך ועם עצמך את השורות הטובות האלה שלא מגיעות לכדי מימוש".