טעה נשיאנו רובי ריבלין בנאום השבטים שנשא בכנס הרצליה ב־2016, במלאת שנה לכהונתו, וטועים השותפים עמו למיזם "תקווה ישראלית", שהוקם בעקבות כך. טועה הוא בהכרה בחברה השבטית במדינת ישראל ומטעים הם דבריו בלגיטימציה שהוא מקנה לה. ריבלין מוביל מהלך מסוכן מאוד לעם היהודי ולמדינתנו בבקשו להציב תחת הציונות כאתוס לאומי תרבותי "טוב חברתי־כלכלי משותף" לארבעת השבטים החדשים: הציוני־חילוני, הציוני־דתי, החרדי והערבי.
נאומו של ריבלין הוסק בין השאר מנתוני מחקר המנבאים שכמחצית מהדור הבא של אזרחי מדינת ישראל לא יהיו ציונים. הרוב הממלכתי־חילוני מאבד את ההגמוניה הדמוגרפית שלו והופך לבעל גודל דומה למיעוטים שבתוכו. כך שהציונות נמצאת בדרך הבטוחה לאבד את מקומה כיסוד המכונן של מדינת ישראל.
המחצית שאינה ציונית כוללת את המגזרים הערבי והחרדי. לחולשה הסוציו־אקונומית של מיעוטים אלה המשולבים באופן חלקי בלבד בשוק העבודה יש השלכות כלכליות מרחיקות לכת. מחשש לריבוי מיעוטים מתנגשים, מבקש הנשיא שפה אזרחית משותפת ואתוס משותף. מבקש הוא מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
מהמציאות העובדתית בעיניו גזר ריבלין את חזונו ל"סדר ישראלי חדש", סדר שבו אין "רוב" ואין "הגמוניה" מכוננת אלא ארבעה שבטים המתחלקים בשווה במדינת ישראל. מצד אחד, ייחודם הפרטיקולרי יזכה לתמיכה ולהגנה; מצד שני, יהיה עליהם להשתתף בנטילת האחריות על עתיד החברה והמדינה. לדעתו קיים אפוא צורך דחוף להחליף את הציונות בזהות ישראלית חדשה, רב־תרבותית, שביכולתה לבנות פסיפס הולם מכלל הזהויות השבטיות השונות. פסיפס שיהפוך את ארבעת העצים השונים לעץ אחד, כדברי הנביא, "ישראליות משותפת".
הציונות וצה"ל לא ישמשו עוד כור היתוך לחברה הישראלית ולכן תחתם יבואו התחליפים: שירות המדינה (הפקידות הציבורית); האקדמיה ושוק העבודה; הרשויות המקומיות; מערכת החינוך. אלה ייצרו מרחב משותף, שפה ומטרות משותפות ויעצבו תחושת שייכות, מעמד חברתי ומוקדי השפעה.
המודל ה"רב־תרבותי" העומד ביסוד ההכרה במיעוטים כ"שבטים" בא על גבי ההכרה שאלה לא יוצגו עוד כ"אחרים" מההגמוניה המרכזית והשלטת. ממקום רוחש טוב באה ההכרה בייחודם, בשונותם ובזכותם, לשמר ולשכפל עצמם בתוך המכלול המדינתי. המכלול לא יוגדר עוד ולא יוכר אלא על ידי מרכיביו בשווה. בכך מבקש נשיאנו לפרק את המרכז ולהותיר מכלול שמרכיביו שווים. לדעתו, יש למנגנון השלטוני להתערב לשם הסדרה של המערכות השונות על פי הכרה זו. בהצעה זו מובלעת ההנחה כי מושג ה"זהות" (שאינו מהותני) נתפס כהבניה דיאלוגית ביני לבין השונה, ה"אחר".
הגיונה הסותר של היומרה
הבעיה בתפיסה זו היא שתנאי הכרחי להתקבלות ולהתקיימות הדגם הרב־תרבותי הוא ההכרה של כלל המיעוטים – "השבטים השווים" – בכך שאין "מרכז", ובמוכנות של כל חלק במכלול להכיר בחלקיותו. ברם, מה יתרחש במודל רב־תרבותי שמרכיביו האתניים ו/או הדתיים אידאולוגיים בנויים על תפיסה פונדמנטליסטית־דתית, טוטלית ומוחלטת, הטוענת "כולה שלי"? כיצד תתקיים רב תרבותיות כשאלה רואים בעצמם את ה"מרכז", את היותם "הכול והכלל"? כאן נחשף המלכוד הרב תרבותי. שכן המרכז ההגמוני, היהודי ציוני, הישראלי דמוקרטי, המערבי חילוני, מוכן להכיר במיעוטים כשווים וכ"שבטים" אך בתנאי שקודם יאמצו את גישת ההגמוניה, הטוענת ליחסיות הכול.
לשם הכרה בשונות המיעוט ומתן לגיטימציה לשוויונו, יש לו לכל מיעוט לקבל תחילה את הגדרת השוויון של ההגמון. אם אכן אותו מיעוט יפנים זאת ויתפרק מבסיסו המכונן ומזהותו הייחודית־טוטלית, הרי ששוב יש בפנינו פטרנליזם קולוניאליסטי מתוחכם של ההגמוניה. ולאידך גיסא, אם אותו מיעוט יתעקש על הגדרות הזהות המהותניות והמוחלטות שלו (מה שקורה לרוב), הרי שההגמוניה והדמוקרטיה הסובלנית תתפרק ממוקדי כוחה ותתאדה נוכח הזמנתה את "השבטים החדשים" למלחמת הכול בכול.
כך שממה נפשך, אין המיעוטים יכולים להסכים באמת ובתמים לאותה תמימות רב תרבותית של שותפות. אם לשם היות המיעוט שווה עליו להיות שווה פחות ולקבל את כללי המשחק הרב תרבותיים, הרי ששותפותו מעניקה לגיטימציה לאותה הגמוניה שכנגדה נאבק וממנה נשמר. אין זה סביר כי המיעוט יסכים להכרה בזכותו כ"אחר" ובייחודו השונה בכך שעליו להיות תחילה "דומה" ולקבל את תמצית משנתה הרדיקלית של ההגמוניה הרב תרבותית. אדרבה, איפכא מסתברא: כל ייחודו ואחרותו הם בכך שעקרונות היסוד שלו שמרוהו לבל ייבלע וידהה בקרב הרוב. דווקא בהתפרקות הרוב ההגמוני מאמיתותיו הגדולות, משום הכרה במגבלותיו וביחסיותו (ולנוכח דבקות המיעוט בנרטיב ההחלטי שלו), רואה המיעוט אות לתבוסתנותו ולכישלונו של ה"רוב".
באימוץ המודל הרב־תרבותי תוכח אפוא טענתו בדבר היות ההגמון בעל "עגלה ריקה" באופן סופי וודאי, ויועצמו ניצחון המיעוט וחתירתו להגדלת ההיבדלות הזהותית־תרבותית. כך יועמקו הבדלנות, הקיטוב והאמונה שהתפיסה הרב תרבותית היא חסרת און קיומי, כושלת ומנוונת שיש לחסלה. בכך מתחסל הטוב המשותף שהיה תנאי ללכידותה של כל חברה ובוודאי זו של מדינת ישראל.
להכיר ברדיקליזציה
על כל אלה יש לקחת בחשבון את המקרה המיוחד של מדינת ישראל, מדינה הנאבקת ונלחמת עדיין על קיומה, על זכותה ועל אופייה היהודי־דמוקרטי, מדינה שיסודה וזכות קיומה באים לה מהאתוס הציוני. כיצד יש להעניק שוויון ערך למיעוטים, שהתשתית הדתית־אידיאולוגית־לאומית־פוליטית והתרבותית שלהם שוללת את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית? מדוע לפנות להם "מקום" אם אין הם מכירים ב"אחר" המפנה להם את המקום ואף לא מאפשרים קיום ל"אחר" זה במקומו הוא?
לעת עתה אמנם מיעוט שכזה, בעל היומרה ההגמונית, ירצה ליטול חלק בשיח הזכויות ולאמץ כלפי חוץ עמדות ליברליות, מטעמים מובנים. זאת כל זמן ששיח זה, ככלי של כוח, מאפשר לו להיאבק בהגמוניה בכליה שלה. אולם לעת מצוא ובשעת כושר וכוח לא יכיר המיעוט ולא יקיים את מה שבשמו תבע מההגמוניה להתפרק מכוחה. הראיה: כל מיעוט מהמיעוטים הקיימים במדינת ישראל אינו מקיים בתוכו ובמנגנוניו הפנימיים את אותה דמוקרטיה ליברלית, סובלנית ורב תרבותית שהוא מבקש לראות במדינת ישראל. אין הוא מכיר בה, ואדרבה התשתית הדתית (האתנית־שבטית) המכוננת אותו דוחה אותה.
על שום מה אפוא לשמר ולאפשר בחברה רב תרבותית שכפול ושחזור של שבט או מגזר השואף להגמוניה שלא תקיים שבטים "אחרים" בתוכו?
חייבים להכיר בכך כי בחברות המיעוטים בישראל מתנהל תהליך של רדיקליזציה ושל פונדמנטליזם דתי, במיוחד על רקע משבר המודרניות ואובדן בשורת הנאורות. תהיה זו סמיות עיניים לצפות מהמיעוטים הללו להתחבר לאחריות משותפת על עתידה של החברה הישראלית. תהיה זו התנשאות מקילת ראש להאמין ולקוות שהשיתוף המשווה ירכך, ישפיע ויטמיע ערכים של סובלנות וקבלת האחר בקבוצות מיעוט אלו. במיוחד כאשר המיעוט הערבי בלול בקשרי דם, אחווה והזדהות עמוקים עם הפלשתינים.
יתר על כן, מתן היתר והכשר לחברה רב שבטית לא יעצור בארבעה שצוינו. שהרי שבט ענק כמו זה הספרדי־מזרחי אך טבעי שיבקש הכרה במעמדו, במיוחד זה המסורתי. המגזר הרוסי אף הוא אינו מיעוט קטן. כיצד נמנע הכרה בו ובתרבותו כשבט? ברור לכול כעת כי אף לקהילה האתיופית ייחוד עדתי־שבטי. ה"לאומי" ידרוש הכרה בנפרד מה"אזרחי אוניברסלי". ומדוע לכלול את הדרוזי בערבי כשתהום פעורה ביניהם? וכך על זה הדרך ירבו שבטים בישראל. מי ימנע זאת ומה תהיה ההצדקה לכך?
הסכנה שבפירוק
אני חי במדינה יהודית־דמוקרטית. אינני רוצה שתהיה זו מדינת כל שבטיה, ובדלת האחורית כל אזרחיה. אם לא יהיה כאן "כלל", "מרכז" ו"טוב משותף" לאומי־תרבותי, שהוא גדול וחיוני יותר מהפרטים השבטיים, לא יהיה בעבור מה להילחם, ונמצא עצמנו נלחמים זה בזה. אם לא נכיר בערך משותף עליון, שהוא סיבת היסוד לקיומה של המדינה ושהוא העושה אותנו תלויים זה בזה, הרי שנתלה זה את זה. על מנת שתישמר אחדות ולא תהיה כאן אלימות, עלינו להכיר בכלל ובמשותף שהוא גדול מערך הפרט, מייחודו ומשונותו, ומהזכות לממש ייחוד זה. החברה השבטית מחסלת כלל זה והיא מסירה את הרסן מפני המיעוטים המבקשים להילחם על הגדלת מרחב המחיה שלהם.
אם מחצית מהמיעוטים אינם מסכנים את חייהם להצלת המדינה מהאיומים על קיומה ועל ביטחונם החיצוני והפנימי של כל אזרחיה, מדוע שהמחצית האחרת שתהיה מעתה מיעוט שווה כוח וזכויות תסכן ואף תקריב את חייה למען אלה המסרבים לעשות זאת? האם זו אחריות משותפת לגורל המדינה? האם הסדר שכזה ייכון? כל זמן שאוכלוסיית משרתי צה"ל, כוחות הביטחון והמשטרה היא נושאי הלפיד של הטוב הציוני היהודי־דמוקרטי המשותף, הרי הם נכונים להקרבה ולאחריות גם אם מיעוטים אחרים אינם עושים זאת. ברם, אם מפרקים את הטוב המשותף ההגמוני הזה, שהוא העומד בבסיס הקמת המדינה ובבסיס קיומה המוצלח מאוד, תתפרק החבילה כולה. יש חובות למדינה הזו לשם קיומה וביטחונה, לא רק זכויות. ואם אין חובות יש מדרג בזכויות.
החתירה לשבטיות לפיכך איננה רק מופרכת, אלא גם מסוכנת מאוד, הן ל"כלל הציוני", הן לאותו "רוב" המבקש בענווה להתפרק מההגמוניה שלו, והן לאותם מיעוטים עצמם שייקראו מעתה "שבטים". ללא אותו רוב שינהל את המדינה כרוב המיעוטים לא יוכלו לקיימה, כפי שהם לא יכלו להקימה. הרוב שהקים את המדינה על ידי אותם דימויי טוב צריך אפוא להמשיך ולנהל את המדינה כרוב.
על המיעוטים, ללא קשר לגודלם הדמוגרפי, להכיר בסיפור המכונן והייחודי של מדינת ישראל ועליהם לשמר את ייחודם הסקטוריאלי באופן שאינו סותר את ליבת הקיום של מדינתם זו. על המדינה בעלת הטוב המהותי המשותף לדאוג לשוויון אזרחי ולדאגה לכלל המיעוטים ובכלל זה פיתוח ושימור של הזהות והתרבות האתנית והדתית שלהם. על המדינה ליצור מרחב בטוח ופתוח להשתלבות המיעוטים בכלל הישראלי וזאת בתנאי שאף המיעוטים יכירו ויחויבו בחובות המתחייבות מאופייה וממהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית דמוקרטית ומודרנית.
כך, כל אזרח במדינת ישראל יעמוד על שתי רגליים: הרגל האחת נטועה במרכז המעגל, במחויבות לאתוס הכללי ול"טוב המשותף" של הרוב ההגמוני המכונן, ואילו הרגל השנית, כמיעוט הנתון מחוץ למעגל, תהיה נטועה בזהות המגזרית הפרטיקולרית, שהינה קבועה על בסיס אתני, דתי, אידיאולוגי, תרבותי וחברתי.
אם חלילה תצא לפועל יוזמת הנשיא ריבלין ותכבוש את הזירה הישראלית, המפסידה הגדולה שתיעלם מהמפה היא החברה הממלכתית־חילונית. היא תקיים בתוכה את שפת השיח הליברלי והפלורליסטי ואף תהיה פתוחה למיעוטים ותעניק להם את כל המצטרך להם, אך בתמורה היא לא תזכה לאותה פתיחות ולאותה הדדיות מקרב המיעוטים שבאו אל קרבה. אדרבה, היא תודר משיתוף ותפתח זירה למלחמת כל המיעוטים שיבקשו מעצם טבעם הדתי, הלאומי, האידאולוגי והטוטאלי להיות ה"רוב".
אסור שמדינת ישראל תתחלק לשבטים. הכרה בחלוקה שכזו היא מתן תוקף לתהליך שסופו אובדן. מה שנראה בתחילה כתהליך סובלני, פלורליסטי ורב תרבותי עלול להתגלות בהמשך כזירה המזמינה מתח והתנגדות, אלימות והתפרקות של מדינת ישראל, הן כיהודית־מוסרית והן כציונית ודמוקרטית.
