סוף עצוב יש לסיפור הבריאה השני, זה המתואר בפרקים ב' ו־ג' בספר בראשית. בריאת האדם, שהחלה באופטימיות גדולה, מסתיימת בטרגדיה. לא עובר זמן רב מאז בריאתו – המדרש אומר שהיו אלה שעות בודדות בלבד – והאדם מפר את הציווי שנתן לו אלוהים. כעונש על כך הוא מגורש מגן עדן אל האדמה המקוללת, והדרך חזרה לשם נחסמת בפניו. חלום גן עדן התנפץ ונגוז כלעומת שבא.
מה משמעותו של הסיפור הזה עבור הקוראים אותו? האם הוא בא ללמד שיסוד קיומה של האנושות בעולם הזה הוא תוצר של חטא וקללה, כפי שטוענת הנצרות? האם גורלו של האדם הוא לסבול בעולם הזה עד שיזכה לגאולה שתשיב אותו לגן עדן? נראה שקריאה מעמיקה במקרא מעלה תמונה מורכבת מכך. מה שמצטייר ממבט ראשון כסיפור של חטא ועונשו מתגלה כמסע של התבגרות של האדם לקראת ייעודו.
קניית הדעת
נפתח בחטא. האיסור שהוטל על האדם לאכול מעץ הדעת טוב ורע יוצר תחושה של בלבול, שכן הוא אינו עונה על המאפיינים הרגילים של תפיסת החטא. חטא נתפס בתורה בדרך כלל כמעשה שלילי ורע אשר פוגע בראש ובראשונה באדם עצמו. עשייתו משפילה את האדם וההימנעות ממנו שומרת על מעמדו. אך האכילה מעץ הדעת איננה כזאת. דעת טוב ורע היא דבר חיובי עבור האדם. היא אחד ממאפייניו של אלוהים.
מי שטען זאת היה הנחש: "כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג, ה). אין אלו דברי שקר. לאחר חטאו של האדם, אלוהים עצמו מעיד: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (שם, כב), כשהוא חוזר כמעט מילה במילה על דברי הנחש. בטרמינולוגיה של סיפור הבריאה הראשון בפרק א' ניתן לומר שהאכילה מעץ הדעת היא שהפכה את האדם להיות בעל צלם אלוהים, בעל תבונה.
עובדה זו מעלה את התהייה עד כמה אכילת האדם מעץ הדעת הינה חטא, במובן הקלאסי של המונח. פרשנים והוגים שונים, ביניהם הרמב"ם והרמב"ן, התמודדו עם השאלה הזו וניסו להסביר מדוע קניית דעת טוב ורע הייתה נפילה לאדם הראשון. אולם נראה שפשוטו של מקרא מורה אחרת. קודם האכילה מעץ הדעת היה האדם "נפש חיה" (ב, ז), בדומה לכינוי בעלי החיים בסיפור הבריאה הראשון בפרק א' (פס' כד). משום כך סבר אלוהים שאפשר יהיה למצוא בהם עזר כנגדו לאדם. רק לאחר האכילה מעץ הדעת זכה האדם להארת הדעת, אשר הבדילה אותו מבעלי החיים. אז כיסה את ערוותו.
שילוח ולא גירוש
אבל לא רק החטא עצמו מעיד על עלייה לאדם אלא גם העונש שקיבל. שלושה פסוקים מתארים את עונשו (ג, כב־כד):
ויאמר ה' א־להים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם. וישלחהו ה' א־להים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.
על פי פסוקים אלה, גירושו של האדם לא היה עונש אלא צעד שנועד לחסום אותו מאכילה מעץ החיים. כנראה שבכך מימש אלוהים את איומו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב, יז). מדובר בתוצאה הכרחית: האכילה מעץ הדעת איננה מאפשרת חיי נצח, ועל כן צריך להרחיק את האדם מדרך עץ החיים.
הפסוק האמצעי בתיאור הגירוש, הבולט בזרותו, מספק הסבר לכך. על פי פסוק זה, אלוהים איננו מגרש את האדם אלא נותן לו שליחות מחוץ לגן – לעבוד את האדמה. מפליא לראות כי זה היה ייעודו של האדם בראשית בריאתו (ב, ה):
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' א־להים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה.
לאחר פסוק זה בורא אלוהים את האדם, ורק לאחר מכן נוטע גן בעדן מקדם ומציב אותו שם (שם, ח). ניכר מכך שגן עדן איננו מקור יצירתו של האדם ולא מקומו הטבעי. גן העדן מושקה מעצמו, אין הוא זקוק למטר של אלוהים וגם לא לעבודת האדמה של האדם. במקום כזה אין כל צורך בידיעת טוב ורע וניתן לחיות חיי נצח. הכול מושג בקלות, כמעין מצב הריוני שבו הוולד מקבל הכול מוכן מאמו.
אבל תכלית האדם היא אחרת. האדם נברא כדי לעבוד את האדמה ולהפריח את השממה. אל ייעודו זה נשלח האדם רק לאחר שהוא קונה את ידיעת הטוב והרע ואת עצמאותו המוסרית. בלא כל זאת לא ניתן לתקן את העולם. בחיים שכאלה האדם גם איננו יכול לחיות לעולם, שכן תודעת המוות חיונית כדי לתת משמעות מוסרית למעשים שלו. זהו פשר ה"עונש" שהוטל עליו. האדם שב אל מסלולו המקורי ומקומו הטבעי. רק מחוץ לגן עדן הוא יממש את מעלתו כבעל צלם אלוהים.
*
אכן, מבחינות רבות קל ונוח להישאר בגן עדן, במצב העוברי, שבו אין אחריות והכול מוגש על כפית של זהב. אבל אנו יודעים שייעודו של האדם איננו שם. תכלית האדם היא לצאת ממצב זה. היציאה כרוכה בכאב וגם בסבל, אבל רק כך יכול האדם לחיות חיים בעלי משמעות. מבחינה זו, סיפור גירושו של האדם מהגן איננו מבטא ייאוש ואכזבה ממנו אלא הזדמנות. אין אנו מבקשים להיגאל מהעולם הזה, אלא להפך – אנו רואים בהצבתנו בו שליחות המוטלת עלינו לגאול אותו בכוחות עצמנו. אין מקום אחר שבו אנו רוצים להיות.
