בשבת סוכות נהוג לקרוא בבתי הכנסת בספר קהלת. כמו ספר איוב, גם קהלת משאיר אותנו עם תמיהות לא מועטות. איזה מסר מעביר לנו ספר זה? אנסה לענות על שאלה זאת, אך הרשו לי קודם להציג בפניכם מבוא קצר למבואות הספרים.
איוב מתחיל עם פרולוג בשמים, ובו מוצגת מעין התערבות בין הקב"ה לבין השטן על צדקתו של איוב. האם אמונתו תעמוד לאיוב בניסוי הקשה המצפה לו? קהלת מתחיל בהצגת דמותו של חכם זקן הספון ודאי בחדרו, שקירותיו מכוסים במדפים ובהם אינספור כתבי יד. החכם מסכם את ייאושו במשפט הפותח את הספר: "הֲבֵל הֲבָלִים… הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", ולאחר פסוקים מועטים יאפיין החכם את יחסו לחכמה שרכש: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב".
ועתה אחוד לכם חידה. באיזה יצירה עולמית שני המבואות מתמזגים? היא מתחילה כאיוב עם התערבות בשמים בין האל לבין השטן, ואז יורד השטן אל החכם היושב מיואש בחדרו ומנסה לפתותו. ברור לי שלרבים מהקוראים הייתה יצירה זו חלק של ה"גרסא דינקותא" שלהם, והם בוודאי צועקים אליי את התשובה.
מלך מיואש מהחכמה
אתם צודקים. שעטנז זה בין איוב וקהלת הוא התחלתו של "פאוסט", מחזהו הנודע של יוהאן וולפגנג פון גתה. גם קהלת וגם פאוסט מאוכזבים מהחכמה, אלא שעד מהרה נוצר קונטרסט בין הדמויות, קונטרסט בולט ובעל משמעות, אשר יכול ללמד אותנו רבות על מקומו של קהלת במקרא. מחזהו של גתה מציג בפנינו דמות של מלך עשיר ובעל עוצמה, שהכול נמצא בהישג ידו, חוץ… מהאושר.
ארשה לעצמי לתרגם זאת למציאות זמננו בעזרת שאלה המטרידה אותי זה שנים. למה זקוקה הוליווד לפסיכולוגים? מה חסר לכוכבים שבה? הם יפים, עשירים, בעלי חן וכריזמה. האנושות חולמת עליהם, מעריצה אותם ומקנאת בהם. בין כוכבים אלו נמצא גם הגיבור במחזה של גתה: המלך העשיר, ה"קהלת" הגרמני המיואש מהחכמה. השטן של איוב מייסר, אך מפיסטופלס של פאוסט מפתה. ואכן, פאוסט מתפתה, מוכר את נפשו לשטן כדי להשיג שוב את הנעורים ואת הכוח המאגי המאפשר למלא את כל התאוות.
לא כך קהלת הישראלי. הוא מעיד שהוא ניסה את הדרך הזאת: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב", והוא כבר למד על בשרו שגם דרך זאת היא ללא מוצא, גם היא הבל (ב, א־ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". מוקף בספרי נבואה וחכמה מהווה קהלת מעין הוכחה בדרך השלילה לאמיתות דרכה של האמונה המקראית. האם יש אלטרנטיבה לאמונה זו? אין. האלטרנטיבה היא רק הבל.
קהלת המתייסר בספקותיו הוא יהודי, מאוד יהודי במצוות, אפילו שרק בודדות מהן הוא מזכיר בספרו. שלא כפאוסט, הוא לא מעלה שום הרהורי התאבדות. הוא אמנם בעל תאוות, אך אותן הוא מתאר בצורה מאוד עדינה, וחשוב מכך – הוא גם מאוד סלקטיבי בתאוותיו: היכן יצר הדו־קרב הפאוסטיאני? היכן רצון השררה הניטצ'שניאני שהביא את אלכסנדר הגדול לנסות לכבוש את העולם כולו? היכן תאוות הרצח והאלימות? היכן הרוע לשמו? היכן ההנאות הסדיסטיות שהביאו את נירון קיסר להעיד על עצמו: "שום קיסר לפני לא הכיר מעודו את עוצם שררתו", או בנוסח המתון של איזבל (מלכים א כא, ז): "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל"? כל אלו אינן!
ברית עם השטן
זאת ועוד; בפאוסט של גתה מפסיד א־לוהים בהתערבות. פאוסט מכר לשטן את נשמתו. אך כבר העירה הוגת דעות מעמיקה היושבת בינינו, רבקה שכטר, שבסיום החלק השני, בשעת מותו, מצליח פאוסט לברוח מהעונש, מבלי לשלם את מחיר פשעיו. השטן אינו מצליח לתפוס את נשמתו. בשמים מקבלים את "תשובתו" ואת נשמתו, במחוות מחילה הנראית לי נוצרית מובהקת. במחזה פאוסט הרוע לא נענש, ויש בכך רמז וסימן לבאות, למה שעתיד להיות גרמניה הנאצית. ואכן קלאוס מאן, בנו של תומאס מאן, "תרגם" את פאוסט של גתה לספרו "מפיסטו", על האמן הכורת ברית עם השטן הנאצי.
על רקע זה ניתן אולי להבין יותר את משמעות המושג "יראת הא־לוהים" השגורה בספר בראשית ובפיו של קהלת. אמנם כן, אין אנו מסוגלים להבין תמיד את המתרחש בעולם, ולמרות זאת מצווה קהלת (ה, ז): "אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא". פאוסט כורת ברית עם השטן כדי לשחרר עצמו מכל המגבלות המוסריות. וזו אנטיתזה לברית המקראית בין האדם לבין הקב"ה, שגם קהלת ביאושו לא איבד. זהו רובד חשוב במוסר המקראי המוגדר במושג "יראת א־לוהים", המופיעה גם בהקשר של אבימלך מלך גרר והמחייבת כל אדם באשר הוא. מושג זה מגדיר את הגבול הברור והמוחלט שיש להעמיד בפני הרצון האנושי, וזו חובת המוסריות המקשרת בין אדם לאדם. זהו אולי המסר המרכזי שרוצה להעביר לנו קהלת.
קהלת, כמה מילות פרדה. כתבת בספרך (א, יא): "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה". אלפי שנים אנו זוכרים אותך ומנסים להבין את ספרך ודעותיך. הפסימיות שלך טעתה כאן, ואולי לא רק כאן.
