האם אפשר להיות אבא בבית הסוהר? כיצד מי שאמור לחנך את ילדיו למידות ולמעשים טובים יכול לעשות זאת מתוך תא הברזל המסורג, כאשר הקשר העיקרי שלו עם משפחתו הוא דרך הטלפון הציבורי שמחוץ לחדרו? אסירי האגף התורני בכלא רימונים שבשרון התמודדו בחודשים האחרונים עם הסוגיות האלו, וביקשו ללמוד כיצד להיות הורים טובים יותר, והאם בכלל הדבר אפשרי.
בבית הכלא אין שמות, אין עבר ואין נסיבות. כולם שווים בין המדים הכתומים והציפייה המשותפת ליום שאחרי הכלא. הכניסה לבית הכלא לאורח מן החוץ, שמציץ לרגע ונפגע, היא מורכבת. שערי ברזל רועשים, מסדרונות מסורגים ומתחמים חתומים בדלתות פלדה מלווים את מי שפולש לתוך ביתם של אלו שהחברה ביקשה לאסור ולהרחיק ממנה. אבל יש כאלה שזקוקים להם יותר מכול: הילדים והאישה שהותירו האבות מאחור. אלו זקוקים עדיין ליד מכוונת, לחינוך ולמורא, לדמות האב שנפקדת מחייהם היומיומיים.
למה אבא לא בבית
"אני מתבייש במקום שבו אני נמצא, בבית הכלא", אומר ליאור, אב לשלושה ילדים קטנים, "זה המאסר הראשון שלי, ובעזרת השם גם האחרון, וקורע אותי שאני לא נמצא ליד הילדים לגדל אותם, להיות לצידם ולחנך אותם". ליאור (שם בדוי, כמו שמותיהם של שאר האסירים המתראיינים כאן) מרצה עשרים חודשי מאסר מתוך ארבע השנים שנגזרו עליו בגין גידול סמים ומכירתם. בדומה לאסירים רבים, ליאור לא סיפר לילדיו שהוא בכלא. "הבת שלי עדיין קטנה ולא יודעת לקרוא, ואני שמח שהיא לא יודעת שאבא שלה בכלא", הוא אומר. "כשהיא הייתה קטנה, היא טסה איתי הרבה פעמים לאומן, לרבי נחמן, והיא יודעת שנסעתי לאומן לעבוד ולהרוויח כסף.
"כשהיא באה לבקר אותי בכלא, משהו בפנים שלה מראה לי שהיא חושבת שהסיפור הזה מאוד מוזר, ושלא ברור למה אני לא מגיע הביתה, אבל היא לא שואלת. היא ילדה חכמה. אני מקווה בעוד שלושה חודשים לצאת לחופשי".
הניתוק מחיי המשפחה ומחובותיו כאב מכאיב לו. "המחיר שהמשפחה משלמת כתוצאה מהמעשים שלי כבד יותר מהמחיר שאני משלם", הוא אומר, "אני כאן, יושב ואוכל ושותה, ואשתי צריכה לדאוג לשלושה ילדים בחוץ. זה לא פשוט. אני עשיתי נזק לעצמי ולמשפחה, ואני יודע את זה ורוצה כבר לחזור אליהם. עשיתי טעות".
אחת לשבוע במשך כמה חודשים השתתפו האסירים בסדנת הורות ייחודית וראשונה מסוגה בין כותלי הכלא, שביקשה לתת להם את הכלים לקיום מצוות חינוך הילדים. גם אם עשו מעשים בלתי נסלחים שבגינם הורחקו מהחברה, מבקשים האסירים להמשיך ולהשפיע על חיי ילדיהם ולגדלם לדרך חיים טובה יותר ושונה מזו שאליה נקלעו. שוקי ויינשטיין ויאיר בן חיים, מנחי הורים מארגון י.נ.ר, מוסד להשכלה ללימודי נישואים ומשפחה לציבור הדתי והחרדי, עומדים מאחורי הקורס, יחד עם רבנות שירות בתי הסוהר, ומדריכים את האסירים בסוגיות החינוכיות הייחודיות להם.
"יצא לי להגיע לכלא פעם אחת בעבר לשמח אסירים עם כלי נגינה, אבל כזה דבר לא היה לי", מספר ויינשטיין. "הגעתי לכאן עם חשש ראשוני כבד, כי לא ידעתי אילו אסירים אפגוש. הייתי בטוח שאתקל בעיקר בעברייני צווארון לבן קלים. רק כשיצאתי סיפר לי רב הכלא על מה יושבים האסירים, והבנתי שאני עובד מול פושעים רציניים שעשו מעשים חמורים מאוד, ולכן הורחקו מהחברה. מבחינתי הורה הוא הורה, ואם הוא רוצה להיות שותף ולקחת חלק בחינוך ילדיו, עלינו לתת לו את הכלים לכך, גם אם הוא יושב בכלא".
איך מדברים בטלפון
כחלק מתוכני קורס ההורות עברו האסירים סדנאות לכישורי הורות, וקיבלו כלים להתמודדות עם ילדים שהמפגש היחיד איתם במהלך השבוע הוא רק דרך שפופרת הטלפון. "עברנו עם האסירים בראש ובראשונה תהליך טכני של איך מנהלים שיחת טלפון עם הילד", אומר ויינשטיין, "עשינו ממש סימולציות כדי לתת להם את הכלים לתקשורת נכונה, וראינו את השינוי המיידי, איך זה עבד והשפיע עליהם. דיברנו על הסמכות של האבא בחיי המשפחה שלו, עם המגבלות, עם הטלפון ועם היכולת המצומצמת שיש, ואפילו על האפשרות לכתוב מכתב לילדים או לרעיה, שזה לפעמים חזק יותר מאשר תמיכה בעל פה".
האם לא עדיף שאבא שפשע וחטא ויושב בכלא לא יהיה חלק ממשפחתו בשלב זה? האם זה לא חלק מהעונש שמגיע לו, ואולי גם למשפחה שבה הוא פגע?
"בסופו של דבר, הילדים מחפשים את דמות האב וזקוקים לה. ילדים הם ילדים, ובין אם אנחנו לידם ובין אם לא הם זקוקים לנו. תקופת המאסר לא יכולה להיות עונש כבד על הילדים. עם הכלים הנכונים אני מאמין שהאבא יכול להיות משמעותי ומשפיע, גם אם המפגש עם ילדיו הוא בעיקר דרך הטלפון, ואולי בביקורי המשפחות, שהם לא ממש שכיחים".
אחד הכלים שלמדו האסירים בקורס הוא מכתב עצמי. הם התבקשו להיכנס לדמות של הבן או הבת הקטנים, או הרעיה, ולכתוב לעצמם מכתב אישי. נחמן, אב לארבעה ילדים קטנים, מקריא לי את אחד המכתבים שכתב לעצמו בשם בתו בת התשע. "מה שלומך כפרה וחיים שלי", כתב, "מתי תחזור אליי ונעשה ביחד שוב שטויות ונלך ביחד לבית הכנסת? מה אכלת ואיך אתה ישן שם? איך מתנהגים אליך? נותנים לך לאכול מתי שאתה רוצה? אני רוצה שנחזור כבר להיות משפחה ותקנה לי מיטה של נסיכות. אני כל הזמן מתפללת עליך בבית הספר בתפילת שחרית. אני מתנחמת בזה שיש לנו את כל החיים ביחד".
נחמן מקריא ומוחה דמעה. "בעוד חצי שנה יש לי ועדת שחרורים, ואני מקווה מאוד להשתחרר", הוא אומר. "לא פשוט לקבל הפחתה של שליש בכלא על התנהגות טובה. להיות כאן זה לא פיקניק, וצריך לצלוח את תקופת המאסר בצורה טובה ובלי בעיות, לעבור סדנאות טיפוליות ועוד. זו סביבה לא קלה, עם אסירים ששפוטים למאסרי עולם על רציחות ועברות מאוד מאוד חמורות. אנשים מאוד קשוחים. זה המקום שבו אנשים נמצאים בשיא החושך שלהם, אבל הם נלחמים כדי להגיע לשחרור בוועדת השליש".
זהו מאסרו השני של נחמן, שנכלא גם בשנת 2007 לכמה חודשים אחרי שנתפס כשהוא מוכר סמים לשוטר סמוי. גם בסיבוב השני בחייו הורשע במכירת סמים. "לא בחרתי בפשע כדרך חיים", הוא אומר. "לא הצלחתי לקנות בית, והייתי מתוסכל. חיפשתי דרך קלה ולא טובה להתפרנס, ומצאתי שגידול קנאביס הוא דרך קלה ומהירה יחסית להשיג כסף".
רועי, חברו לאגף, משתף גם הוא במכתב שכתב לעצמו בשם בני משפחתו. "זה נותן לך לראות ולהרגיש את הצד השני, מבלי שהוא באמת יכתוב", הוא אומר. "בכל מכתב שכתבתי לעצמי, ראיתי כיצד הכתיבה מפתחת כיווני מחשבה והבנה שאתה לא צריך להסתכל רק על עצמך, וההחלטות שלך יכולות לפגוע בהרבה אנשים. הדבר הקטן הזה, המכתב, נתן לי שיעור ענק. לא אחת מצאתי את עצמי קורא במכתבים ומשוכנע שהילדים שלי באמת כתבו אותם. הרסתי הרבה דברים בחוץ, אנשים שאני אוהב והם יקרים לי".
אבא בשלט רחוק
החיים להורה במאסר ממושך מזמנים אינספור אתגרים ומורכבויות מול החברה שבחוץ. על ההורה־האסיר לעמוד מול הילד או בת הזוג, לענות על שאלות קשות ולמצוא את הגשר בין החיים מאחורי הסורגים לבין חיי המשפחה. רועי, אב לארבעה, מרצה עונש של שלוש שנים וחצי על גידול סמים והלבנת הון. בעוד עשרה חודשים הוא מקווה לעמוד לוועדת קיצור העונש.
"כשעשיתי את העברה, לרגע לא חשבתי שזה יהיה המחיר", הוא אומר. "איבדתי הרבה יותר משיכולתי להרוויח. סיפרתי לילדים שלי שאני בכלא. לא רציתי להגיד שאני יושב על סחר בסמים, כי אז הייתי צריך להסביר מה זה סמים, ואני לא רוצה להכניס אותם לעולם הזה. אז הסברתי להם שנענשתי על הלבנת הון. יום אחד עוד אספר להם, אבל זה מוקדם כרגע". בזכות הכלים שקיבל בקורס, רועי מרגיש שהוא מאוד רלוונטי לחיים של ילדיו. "נשפטתי לארבעים חודשים, ואני יודע שאני לא יכול להיעלם ככה לילדים. סוף סוף התחלתי עכשיו לצאת לסבב חופשות של יומיים בחודש, ואני לגמרי נוכח בחיים שלהם. אפילו יותר מכשהייתי בחוץ".
שוקי ויינשטיין, מדריך הקורס, מרחיב: "אמנם זה להיות אבא בשלט רחוק וזה מאוד מוגבל, אבל אפשר להיות ככה אבא. זו מסקנה שהגענו אליה ביחד עם כל האסירים. הילד צריך ורוצה את אבא שלו, לא משנה מה האבא עשה. מהנקודה הזו הוא צריך לקבל כלים. הכלים שעומדים לרשות האבא הם הטלפון והמכתבים, והקדשנו לזה הרבה מפגשים, איך לצקת לתוך שיחת הטלפון את כל מה שאבא נורמלי ורגיל עושה מחוץ לכלא: דאגה, תמיכה חברתית ולימודית, רגעי משבר ולפעמים גם 'להעמיד' את הילד במקום. יש כאן אסיר שממש מגדל את הילד שלו מהכלא. הוא קובע ומחליט הכול על הילד. הילד שואל אותו ומתייעץ איתו. האבא מתקשר מהכלא למורים של הילד ומקבל מהם דיווח. אני רואה בזה דבר מאוד מבורך, אבל אין ספק שזה מחייב הדרכה. דיברנו על אמפתיה, אכפתיות וכנות, וברגע שהאבא מראה את זה לילד, כבר השגנו הרבה".
לדברי ויינשטיין, אחת החוויות הקשות שאליה נחשף מצד האסירים היא ההתמודדות עם שאלות וכעסים של הילדים כלפי האב האסיר. "כשילד אומר לאבא: 'אני לא מאמין שעשית לי את זה שוב ונכנסת לכלא', האבא נשבר. לפעמים, בנסיעות שלי הביתה מהכלא, אני לא מצליח לעבד את כל הדברים והכאב. אני מאמין שכל אחד יכול להשתנות ולחזור בתשובה. אנחנו בימי אלול והם רוצים באמת בתשובה. על פי המחקר, 70 אחוז מהאסירים משתחררים וחוזרים לכלא בסוף, וזה דבר מאוד לא פשוט, בעיקר כשיש ילדים שמחכים בבית. זו נקודה מאוד כואבת ולא פשוטה במיוחד לילדים".
בכיר העבריינים עושה סיום מסכת
באגף התורני שבבית הסוהר רימונים חיים כמאה אסירים, ביניהם גם אסירים ביטחוניים יהודים מאירועי דומא ועוד. לאחר סיור שערכתי בין תאי הכליאה באגף, חצר המשחקים וחדר האוכל, פגשתי בחיים תורניים מלאי תורה וקודש בשני בתי המדרש שבתוך האגף. באחד מבתי הכנסת מעביר אדם חרדי עטור זקן ארוך שיעור מלא חיות בליקוטי מוהר"ן. כמניין אסירים מאזינים לו. בצד לומדים שני אסירים סוגיה תלמודית, ואסיר אחד, מבכירי העבריינים בישראל, שחזר בתשובה, נערך לקראת סיום מסכת נוספת בגמרא.
בכיתת בית המדרש השני יושבים חברי קבוצת קורס ההורות למפגש סיום. בין המשתתפים גם דוד, אסיר בשנות השישים לחייו שנשפט למאסר עולם על רצח. "הצטרפתי לקבוצה הזאת אף על פי שהילדים שלי גדולים, אחת בת 22 והשני בצבא", הוא מספר לי מאוחר יותר. "הייתה לי טראומה כשנעצרתי, כי על עצמי לא היה אכפת לי אם יקרה לי משהו. חשבתי רק על הילדים. עזבתי ילד בן חמש וילדה בת שבע, ואמרתי לעצמי: 'ריבונו של עולם, איך הם יגדלו בלי אבא'. בתחילת המאסר ניתקתי מגע למשך תקופה ארוכה, כי לא ידעתי מה אני יכול לעשות ואיך לעזור לאישה ולילדים רק באמצעות הטלפון. אחרי כמה שנים הייתי מעורב יותר, וניסיתי לתת מה שאני יכול דרך הטלפון. עכשיו ביקשתי ללמוד מה הייתי צריך לעשות אחרת. מבחינתי, זה תיקון שאני עושה כלפי הנכדים שלי. ההבנה שהגעתי אליה כאן היא ששעת תמיכה מילולית בטלפון מחזיקה את הילד יומיים־שלושה. למדנו איך ביחסים עם הילדים ממשיכים את החיים, למרות שיש לך רק אופציה אחת לתקשורת איתם – הטלפון. אפשר להיות אבא גם בטלפון ולהחזיק את הקשר חזק".
אפשר לחנך לדרך טובה גם כשאי אפשר להעמיד את הילד בפני תוצאות ועונשים?
"אני חושב שאפשר להגיע תמיד למורא אב. הילד לא מפחד ממכות בטלפון, אבל גם בחוץ לא הייתי מכה אותם, חס וחלילה. ילד לא רוצה שאבא יכעס עליו, וגם מאחורי הטלפון הם לא רוצים שאבא יהיה עצוב או יכעס עליהם. אני רואה עכשיו איך אני ממלא את דמות האב עבורם, ומאמין שעדיין אפשר לחנך ולהדריך".
לא הכול הלך חלק בקורס. "בן החמש כעס מאוד שנעלמתי לו מהחיים", מספר אלירן, אב לארבעה, "אין לו תחושה של זמן, ותקופה ארוכה הוא לא רצה לדבר איתי. למדנו כאן איך לדבר נכון. קניתי לו בשבוע הספר שהיה בכלא ספר תהילים עם הקדשה, ואני מתכתב איתו ועם הילדים. זו שיחה מאוד עמוקה, יותר מהשיחה הטלפונית שהיא מאוד שטחית. הם יודעים שהמכתבים הם מאבא, ושומרים עליהם. זה עשה לי קשר מדהים עם הילדים. כשיצאתי לחופשה ראיתי איך הם מחבקים ומתרגשים בספר התהילים".
רועי מצטרף לדברים: "כשאני מדבר בטלפון, אני משתדל לתת לילד או לבת הזוג את הביטחון שגם אם אני רחוק, אני כאן ורוצה לשמוע ולעזור, להיות חלק מהם. יש כאלה שיחשבו שאולי נכון להיעלם כדי לא להקשות על הילד. אני כבר 20 חודשים בכלא, והילד בן השלוש חושב שאני במטוס. לא סיפרנו לו שאני בכלא. זו עבודת מידות גדולה מאוד לי ולכל המשפחה. גם מול האישה לפעמים יותר קשה. למדתי לתת לה לדבר ולתת לה תגובות שמחזקות אותה, ולא מורידות". רועי מודע לכך שמדובר בהורות בשלט רחוק, אולם מרגיש שהוא מעורב יותר בחיי ילדיו, אפילו יותר משהיה מחוץ לכלא. "היום אני מעורב יותר בחיי הילדים שלי. אמנם הייתי מעורב בגידול הילדים, לוקח אותם לבית הספר ומארגן אותם, אבל זה היה מאוד טכני, לא באמת הורות".
אסיר אחר, אלון שמו, שכבר ריצה תקופת מאסר של חמש שנים ועתיד להשתחרר בקרוב, הוא אב לילד בן 14. "מחר אני יוצא לחופשה של 48 שעות, והתקשרתי למחנך של הבן שלי כדי לבקש שהוא ילמד רק חצי יום, ומחרתיים יהיה איתי כל היום. אני בקשר עם המורים שלו כל הזמן משום שאני אב חד הורי, והוא גר עם ההורים שלי. לא הייתי איתו ביום הראשון ללימודים, אבל אני מלווה אותו מכאן מרחוק ובערנות".
אסור להיות שיפוטי
במעגל הקבוצתי מספרים לי האסירים על ההתקדמות האישית שאליה הגיעו לאחר מפגשי ההורות. עיניהם נוצצות, ונראה שדווקא מאחורי הסורגים מצאו דרור לקשר ולמפגש חדש ומרגש עם ילדיהם. "לפני שבועיים בערך הילדים שלי היו אצל הסבתא שלהם בחופש", מספר רועי, "התקשרתי, והבת שלי אמרה: 'אבא, עשיתי משהו לא בסדר, ואני לא אספר לך כי אני מפחדת. אני לא רוצה שתהיה עצוב שלא התנהגתי בסדר'. אחרי הרבה שכנועים היא הסבירה לי שהיא הרביצה לאח הקטן שלה, כי הוא לא רצה לעזור לה לסדר את החדר. הסברתי לה למה לא כדאי להתנהג ככה, ושאם היא תסביר ותשתף את אחיה במה שהיא רוצה שיעשה, זה יהיה אחרת.
"כעבור יומיים דיברנו על משהו אחר, ופתאום היא אומרת לי: 'אבא, אני שמחה שאמרתי לך באותו יום מה עשיתי לאחי, ואני שמחה שלא כעסת עליי ועזרת לי. עכשיו הוא עוזר לי בסידור החדר שלנו'. אני לא יכול תמיד להיות הטוב, ולתת לאשתי להיות הרעה. ממקום של חינוך אפשר וצריך גם לגעור ולנזוף לפעמים. נכון שיש רצון להיות הטוב, בטח כשאני לא נוכח ליד הילדים, אבל אני רוצה בטובת הילדים ומאוד אוהב אותם. יש לי אחריות על העתיד שלהם גם מכאן, ואני חייב לחנך אותם".
"גם מהכלא אני אחראי על החינוך של הילדים שלי", אומר ליאור, "שיקשיבו לאשתי בבית, שילכו לישון בזמן וייכנסו למקלחת כשאמא אומרת, וגם לילדים יש דרישות וצרכים. היום, אחרי המפגש הקבוצתי, אני מרגיש שאני יכול למצוא נושאים לדבר עם הבת שלי בטלפון. לפני כן הכול היה שטחי, שאלות של מה נשמע והכול בסדר ואני אוהב אותך. היום אני כבר יודע לשאול שאלות שיקלפו אותה ויפתחו אותה, שיגרמו לה לשתף ולספר איך היה לה בגן והאם היו לה קשיים ומה היא הרגישה. זו שיחה שגולשת גם לעשר דקות.
"בקבוצה למדנו איך לא לתת לילדים לברוח משיחת הטלפון, איך להפוך אותה לקלילה ונכונה וטובה יותר וגם למועילה. השתמשנו בכלים בשיחות עם הילדים, וכך הצלחתי להסביר להם על תקופת המאסר. ממפגש למפגש ראינו איך הקשר עם הילדים משתנה ונהיה טוב יותר. בעבר לא היה אכפת לי אם הילדים מדברים איתי או לא, והיום אני יודע שאין דבר כזה, ועם כל אחד אדבר בגובה וברמה ובמקום שבו הוא נמצא. גם אשתי אומרת שהיא מרגישה שהקשר שלי עם הילדים הרבה יותר טוב ופורה. הם קיבלו את אבא שלהם במתנה, אבא שלא היה להם כשהייתי בחוץ".
הרב יגאל ללום, רב בית הכלא רימונים, וסגנו הרב אביתר גרינפלד, אמונים על נושאי הדת והכשרות במתחם ובאגף התורני בפרט. "רבנות שירות בתי הסוהר כל הזמן מנסה להתחדש, ולהכניס תוכן תורני בכלים המקצועיים המודרניים ביותר", אומר הרב ללום, "חשבנו שסדנת ההורות חשובה ונצרכת. לא היה קל להכניס את זה, כי אמרו שאנחנו רבנות שב"ס ולא עובדים סוציאליים או אנשי טיפול, אבל הסוגיות שאיתן מתמודדים אבות ומשפחות דתיות או חרדיות הן סוגיות ערכיות שונות לגמרי מאשר אלו שבציבור הרגיל, שאלות כמו איך אתה מתנהג אם הבן שלך מגיע עם ג'ינס קרוע או עם בת זוג. צריך כלים להתמודד עם זה". הרב גרינפלד מעיד גם כי "מעבר לתוכן, היה מאוד יפה לראות את ההתפתחות של הקבוצה והפתיחות בין החברים בה. זה לא מובן מאליו בבית סוהר. המרחב המוגן שנבנה כאן והאפשרות לאנשים לדבר, ולהיפתח ולשתף ממקום אישי, בלי טיפת ציניות, הוא הישג בפני עצמו".
שוקי ויינשטיין, מרכז הקורס, מספר על ההכנה המורכבת שקדמה לקורס, שאותו הוא מעביר בהתנדבות במסגרת מרכז י.נ.ר. "צריך להיות מאוד מקצועי ולהבין את הסיטואציה, להבין איזה סוג הורות, אם בכלל, אפשר לממש ולקיים פה. לא היה לנו יותר מדי זמן לקורס, וצריך להרוויח כמה שיותר מהרגע שבונים את האמון והדינמיקה עם האסירים. עם ירידת הלחץ הראשוני והדיסטנס, השתמשנו בכלים טיפוליים משפחתיים. זו לא קבוצת הורות רגילה, שבה מדברים על גבולות או על גיל ההתבגרות. כל דבר מורכב יותר ומצריך התייחסות שונה לגמרי.
"חשבתי שאני מעביר חומר מסוים, הכנתי סילבוס לקורס, ופתאום ראיתי שזו קבוצה דינמית מאוד, והתפתח שיח שונה ממה שמורגלים אליו בקורסי הורים רגילים. כאנשי חינוך תמיד אומרים שאסור להיות שיפוטיים, אבל במקום כזה, כשאתה פוגש אנשים על מדי אסיר, אתה מיד שופט. בקבוצה כזאת למדתי שאסור להיות שיפוטי, וצריך להבין שנכנסים למשהו מיוחד ושונה".
