אחת המחשבות הראשונות שהציפו אותי בדרך לריאיון בביתו של עמיר בניון הייתה סביב הבחירה שלו לקבוע את מקום מגוריו בעיר מודיעין. בלב העיר הפרברית, רחוב בורגני ושקט, אבני מדרכה הולנדיות שמקשטות את המדרכה והכביש, מכוניות ליסינג עומדות בחניה, כל סמלי מעמד הביניים הבורגני והאורבני של ישראל בואכה עבודה בחברת הייטק בהרצליה.
על פניו אנטיתזה מובהקת לדמותו של בניון ושום קשר לקרקע המציאות המחוספסת ולמערבולות חייו, אלו שהולידו כמה מהשירים היותר יפים ועמוקים שנכתבו כאן בעשרים השנים האחרונות. כשעמיר פותח את הדלת ומאחוריה מגיח כלב ננסי קטן ומטופח למדי מזן יורקשייר טרייר התחושה כבר מתעתעת לגמרי.
דמעות של אוטיס
הוא פותח את הדלת בחיוך המבויש שלו, קורא לאוטיס (על שם אוטיס רדינג הזמר) לגשת אליו כדי שיוכל להציע בנדיבות שתייה קרה וכיבוד. יעברו לא יותר משלוש דקות עד שניתן להבין, גם דרך התפאורה הכל כך לא צפויה הזו, שהחלונות אל תוך הנפש המורכבת של בניון עדיין פתוחים ושעמיר עומד על המשמר למנוע מרוחות פרצים לחדור דרכם. "תסתכל", עמיר אומר בעיניים רחומות ומציג כמעט בדמעות חתך עמוק ולא קל לצפייה שספג אוטיס כתוצאה ממפגש טראגי עם כלב אחר. "הוא חוזר לאיתנו ותראה הוא גם שמח היום, אבל זה ריסק אותי לכמה ימים. גם הפציעה, גם המחשבה שאצטרך לספר את זה לילדה שלי שכל כך אוהבת אותו. לשמחתי היא ידעה לקבל את זה כמו ילדה גדולה והבינה אבל אני נשארתי עם סימן שאלה גדול על החיים שמלווה אותי מאז המקרה הזה".
בשלב הזה עמיר מדליק סיגריה, לוקח לגימה וכמו בכל פעם בשיחה שלנו כשסף הרגש יתפקע, הוא גם מוריד במעט את המבט.
"כשזה קרה הייתי אצל הזמר שיר לוי. פתאום אוטיס ברח ואיכשהו שמענו את הנביחות שלו. מיד אחרי זה נסענו למרפאת חיות. כשהגענו הבנו שיש אופציה לטפל והיא לא זולה, כמה אלפי שקלים. הוצאתי את כרטיס האשראי ומיד בלי להתבלבל שילמתי כמובן את מה שצריך, רק שיטפלו בו. ואז כשאני יושב מחוץ למרפאה אני פתאום מתחיל לבכות, אמיתי עם דמעות. חושב על זה שברוך השם יש לי פרנסה ואני יכול לשלם על סיפור כזה. אבל מה עם מי שאין לו את הכרטיס הזה, אז זהו? הכלב הזה יכול להיזרק לפח? ובריאות של אדם גם תלויה כבר בכסף. מה יעשה מי שאין לו? ואם לא היה לי, אז לא הייתי שווה הרבה? זה שבר אותי, קיבלתי סיבוב וזה הכניס אותי לדיכאון, אמיתי אני אומר לך. זאת מחשבה שאני לא מצליח להתמודד איתה בימים האחרונים".
ים של ציפורים
אם יש משהו שלא צריך לדאוג לו כשיושבים מול בניון זה החשש שהוא יזייף תחושות, או ישחק משחק כלשהו בשביל יחסי ציבור כאלו ואחרים. הוא חד, שם לב לכל מה שקורה סביבו ובשפה חצי תנ"כית חצי ישראלית אקטואלית הוא עונה בקוהרנטיות ובפתיחות מעוררת קנאה תשובות. מהר מאוד דף השאלות זז הצידה והצלילה אל מעמקי השיחה נעשית בצורה טבעית.
המפגש עם בניון מתרחש סביב סינגל חדש שהוא משחרר לרדיו בימים אלו לקראת אלבום חדש, אך לא פחות גם לציון 20 שנים להוצאת אלבומו הראשון והמיתולוגי "רק את" שנמכר עד היום בקרוב ל־50 אלף עותקים, ושמחזיק בזכות הקול הייחודי שהביא איתו אל שוק המוזיקה בלא מעט מניות בכל מה שקשור לחדירה של הסאונד הים תיכוני ללבבות רבים בקרב הקהל הרחב ובקרב עורכי מוזיקה שהיו אטומים עד אז להשפעות מהזן הזה.
"בא אליי מישהו אחרי הופעה ואומר לי: תשמע, אתה מספר אחד בארץ בלי תחרות. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו: אף פעם אל תגיד לי שאני מספר אחד. מספרי אחד עפים מהר מן העולם. אני בחיים לא יכול להפסיד כי אני לא מתחרה אחי. יש זמר שאני אוהב, אני לא אפחד לפרגן. הקדוש ברוך הוא ברא ים של ציפורים. וואלק אני אגיד לו הציפור הזאת לא טובה? אני יכול להשוות בינך וביני? אני עולם ומלואו ואתה עולם ומלואו. אף אחד לא יודע מילימטר ממה שקורה אצל האחר".
יש לך כוח לנוסטלגיות, עשרים שנה אחורה?
"אם לא היה אלבום חדש בדרך זה היה משעמם אותי רק ללכת אחורה. הייתה תמימות גדולה ואפשר לשמוע את זה גם בקול שלי. היום אני ערס גדול. מזמן כבר אני יודע שאני לא טוב יותר מאף אחד אחר.
"אבל המוזיקה מצילה לי את החיים. אני לא אוהב לחשוב וכשאני לבד אני חושב. המחשבות שלי לצערי לא ממש איי איי, לא משהו להתענג בהן יותר מדי. אז אני מעדיף לקחת טורייה ולחפור במקום במוח באדמה".
הריאיון המלא יופיע בסוף השבוע במוסף 'שבת' של מקור ראשון
