שני מושגים מהדהדים במחשבתנו בימים הנוראים. למושג הראשון, "דין וחשבון", מתלווה נגינה נוגה, כשהמילים לקוחות מהמשנה בפרקי אבות (ג, א): "עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן". המושג השני, "חשבון הנפש", נשמע לכאורה גוון לשוני של הראשון, אך רושם זה מוטעה. ב"דין וחשבון" אנו עומדים בפני בית משפט. לעומת זאת, "חשבון הנפש" מתייחס לתהליך אישי, המתקיים בסתרי לבנו, במצפוננו, תוך ויכוח בין כוחותיה השונים של נפשנו.
כשהחוב הופך לחובה
כעת נמשיך ונבחן את המושג "דין וחשבון". "דין" הוא מונח משפטי, "חשבון" – מונח הקשור יותר לעולם הכלכלי. בביקורתו החריפה נגד המוסר המקובל, העיר פרידריך ניטשה (והיידגר בעקבותיו) על קשר "שורשי" בין שתי נגזרות של מילה בגרמנית, שרבים מקוראיי מכירים משפת היידיש: "שולד". שורש זה מציין חוב כספי ואשמה גם יחד. קשר מקביל קיים גם בעברית בין "חוב" לבין "חובה". ואכן, המילה "חובה" היא דו־משמעית. "חובה" כמנוגדת ל"רשות" היא מה שמוטל עלינו לעשותו, אך "חובה" היא גם "אשמה" כניגוד ל"זכות". מכאן הביטויים "ללמד זכות" ו"ללמד חובה". והנה, "זכות" ו"חובה" הם שני הטורים בכל מאזן ובספרי הפנקסנות. כך יוצרת המילה "חשבון" קשר הקיים לכאורה בין כלכלה לבין משפט ומוסר.
קשר זה היה אחד ממוקדי ההתקפה של ניטשה על המוסר המקובל ובייחוד על מושג האשמה. האשמה, לשיטתו, היא הטרגדיה הגדולה של האדם. היא התרחשה כשה"חוב" הפך ל"חובה" ולאשמה. לפי ניטשה מוקד החיים הוא הרצון לשררה. וכפי שמרטין בובר ניסח את עמדתו (פני אדם, עמ' 45), ניטשה סבר ש"כל תרבות גדולה עלתה ונתפתחה מתוך רצון לשררה וצידוק השררה".
ננסה להקשיב לתזה הניטשניאנית. לא רצון ההישרדות כמו שקבע דארווין קובע את ההתפתחות ההיסטורית אלא הרצון לשלוט. והנה, ה"חובה", מוסר הכליות המקראי, מדכאת רצון זה. בשם היהדות אני נוטה להודות באשמה של ניטשה. אמנם כן, ה"דין וחשבון" הופנם והפך ל"חשבון הנפש". נראה לי שזאת אחת מזכויותיה החשובות של היהדות. איך אמר פעם צורר היהודים במאה העשרים: "המצפון הוא המצאה יהודית". אלא שיש לי הסתייגות מסויימת מניתוח הדברים של ניטשה. ייתכן שהתהליך שמציג ניטשה אינו נכון. אולי אין "חשבון הנפש" הפנמה של ה"דין וחשבון", אלא להיפך, "דין וחשבון" אינו אלא ביטוי חיצוני של "חשבון הנפש" העמוק והאישי של האדם. אולם לא אפסוק כאן את פסק הדין השייך להיסטוריה.
בואו חשבון
חז"ל (בבא בתרא עח ע"ב) הציגו בפנינו את רעיון "חשבון הנפש" באמצעות פירוש אלגורי של פסוק המתייחס למלחמה עם סיחון מלך העיר חשבון (במדבר כא, כז): "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן". ואולם, בדברי ר' יוחנן, ה"מושלים" אינם עוד מחברי המשלים והמטפורות אלא "המושלים ביצרם". להם קורא הכתוב: "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה".
החסידות הרחיבה את האלגוריה הזאת כאשר לסיפורי מלחמות ישראל המקראיות נתנה פירוש אלגורי: אלו מלחמות המתרחשות בעולמנו הפנימי. כפי שהרבי הראשון לשושלת גור, בעל חידושי הרי"מ, לימד (ספר שיח שרפי קודש, סוכות): "יש לישראל הרבה מידות לעבוד השם יתברך, ולכל מידה יש 'הסתר', דהיינו קליפה המנגדת ומכסה על הקדושה". שבעת עממי כנען מסמלים את הקליפות המסתירות את המידות הטובות, דהיינו את המניעות הנפשיות המפריעות לנו לחיות על פיהן. ומביניהם, לסיחון יש מעמד מיוחד במטפורה זו: "סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן… אינו מניח לישראל לבוא לחשבון".
עיני נפשנו עלולות להיות מכוסות קליפות, במעין קטרקט, הפוגע ביכולת הראייה המוסרית. ה"ליבידו" חסר הגבולות הוא אולי המרכיב היסודי של קליפות אלו. זאת כפי שלמדתי מדברי הרבי מסוכצ'וב, בעל "שם משמואל", הכותב שענני הכבוד המסומלים בסוכה מייצגים את השחרור מהקליפות, מהעננים של הנגיעות והאינטרסים שלא מאפשרים לנו לעשות חשבון נפש. וכך, גם כשאנו מנסים לערוך "חשבון נפש" ציבורי או לאומי, בתקופת בחירות למשל, על פי רוב, או אולי תמיד, נכה "על חטא" על לבו של יריבנו הפוליטי. זאת הייתי מכנה "חילול חשבון", כי את החשבון עלינו לעשות על מעשינו ובמסתרי נפשנו.
החכמים במהלך הדורות הבינו את מושג "חשבון הנפש" על פי הדגם של המאזן השנתי: שוקלים את המצוות שנעשו במשך השנה כנגד העברות. אולם החשבון מסובך הרבה יותר. לשם כך איעזר בדבריו הנפלאים של הרב מבריסק, הגרי"ז סולובייצ'יק, על המושג "דין וחשבון". ב"דין", הוא לימד, נהיה נידונים על ההחלטות שקיבלנו בסיטואציות מסוימות. ב"חשבון" נצטרך להסביר למה הכנסנו את עצמנו לאותן סיטואציות. מי ייתן ונצא זכאים.
ספר החיים
לסיום, רוצה אני לנסות ולצייר בפני הקורא גישה שלדעתי היא סינתזה של תורות מהקבלה והחסידות ואולי יהיה מי מהקוראים שייקח משהו מזה לימים הנוראים. נתאר לעצמנו מחבר שכותב ספר פלאי שבו יש לגיבורי העלילה עצמאות מסוימת, חופש מוגבל ולמרות זאת חופש. העלילה של הספר כתובה על ידי המחבר רק באופן חלקי, והיא הולכת ומשתנה על ידי פעילותם של הגיבורים. אלא שיש משהו מיוחד נוסף בספר המסתורי הזה – המחבר מרגיש וחי את חיי גיבוריו, נהנה ממעשיהם וגם סובל איתם.
הנמשל: אנו גיבורי הספר, והקב"ה הוא המחבר. למחבר יש קורת רוח ממעשי גיבוריו. אלא שהנאתו של הקב"ה שונה מהנאת בני אדם. הקב"ה מסוגל ליהנות אך ורק ממעשי החסד והטוב שאדם עושה עם רעהו. רק כך מסוגל העולם להתקיים. ורק כך יש להקב"ה אפשרות להשתתף בהנאת בני האדם מחייהם בעולם. ובסופו של דבר, גורלו של האדם תלוי במה שיבחר לעשות בעולם, ולהבדיל, כביכול, תלוי בכך גם "אושרו" של הקב"ה.
