פרשת כי תצא: כבוד השבויה וחירותה

משפט לטיני מפורסם המיוחס למצביא ולמדינאי גאיוס מאריאוס (157־86 לפנה"ס) אומר כי "בתוך שאון כלי הנשק שותקים החוקים" (ג' אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לטיניים, עמ' 237). משפט זה מבטא תפיסה שלפיה מצב של מלחמה הינו מצב של אנרכיה. עם לבישת המדים מתבטלים החוקים והנורמות התרבותיות, והלוחמים נכנסים למצב תודעתי־מוסרי שונה אשר מאפשר להם לחרוג מכבלי החוק הרגילים.

בניגוד לתפיסה זו, בספר דברים מוצאים אנו קובץ שלם של חוקי מלחמה. מתוך עיון בחוקים אלו עולה כי על פי תפיסת התורה, גם בשעת קרב אין להתיר את הרסן. הלוחמים מצווים לשמור על גבולות ורגישות: לקרוא לשלום לעיר האויב לפני היציאה למלחמה, להכיר בכך שאנשים מסוימים זכאים לפטור מהיציאה למלחמה, ובשעת מצור יש לנהוג ברגישות אפילו כלפי הצומח ואין להשחית את עצי הפרי.

נגד ההפקרות המינית

רגישות גבוהה במיוחד באה לידי ביטוי בחוק אשת יפת תואר, אשר מציג עמדה מהפכנית. התופעה של אונס נשים בשעת מלחמה הינה תופעה רחבה ומוכרת, לא רק בתקופה העתיקה אלא לצערנו גם בתקופה המודרנית. הלוחמים הכובשים ראו בנשות הצד הנכבש "שלל מלחמה לגיטימי", כשפחות, כפילגשים או כפרס ללוחמים.

על רקע המציאות בעולם העתיק, מבינים אנו עד כמה מהפכנית תפיסת התורה אשר אוסרת הפקרות מינית זאת ומציבה כללים ברורים בנוגע לאישה השבויה. התורה מלמדת כי אישה זו איננה רכושו של האדם. אם השובה חושק בה, עליו להמתין חודש ימים אשר במהלכם מובאת האישה לביתו, מגלחת את ראשה, עושה את ציפורניה, מסירה את שמלת השבי מעליה ויושבת בביתו ומתאבלת על אביה ואימה. רק לאחר מכן מותר לו לשכב עימה והיא הופכת לאשתו החוקית. אם לאחר תהליך זה מחליט האיש שאיננו חפץ בשבויה – עליו לשחררה לנפשה וחל עליו איסור למכור אותה.

ברוח זו הסביר את מטרת החוק פילון האלכסנדרוני (פילוסוף יהודי־הליניסטי שחי באלכסנדריה במאה הראשונה לספירה) בספרו "על המידות הטובות" (תורגם מיוונית על ידי סוזן דניאל־נטף):

אם תבוא לחשוק באישה יפת תואר מן השלל, הוא אומר, אל תיתן פורקן ליצרך, ואל תתנהג בה כשבוית מלחמה, אלא רחם ביתר עדינות על שינוי מזלה, הקל עליה את האסון ושנה את הכול למוטב.

על רצף הפעולות שצריכה השבויה לעבור במשך חודש ימים כותב פילון כך:

הוראות אלה טובות הן כולן בהחלט. ראשית, הוא לא נתן לתשוקה לפרוץ עול ולהתפרץ בלא מתג אלא בלם אותה וריכך את הפרזתה במשך שלושים יום. שנית, הוא מעמיד במבחן את אהבתו, לראות אם היא מטורפת הפכפכה כולה מן היצר או שיש לה חלק במידה טהורה יותר וכלול בה שיקול דעת… שלישית, הוא חומל על השבויה… כי הנכנע פוחד תמיד מכוחו של השולט אפילו יהיה נדיב למדי (פילון האלכסנדרוני, כתבים, כרך שלישי, עמ' 211־212).

על הפחד ושיכרון הכוח

פרשת אשת יפת תואר, אשר מופיעה בתחילת פרשת כי תצא, פותחת קובץ של שלושה דינים הקשורים לדיני משפחה: לאחריה מופיע החוק המחייב לשמור על זכויות הבן הבכור, גם כאשר הוא בן האישה השנואה (כא, טו־יז), ובן סורר ומורה (כא, יח־כא). אולם באותה מידה פרשה זו מתקשרת לחוקי המלחמה אשר הופיעו בפרשה הקודמת, פרשת שופטים. את הקשר בין חוק אשת יפת תואר לחוקי המלחמה נוכל לחזק באמצעות הצבעה על הקבלה מעניינת בין פרשת אשת יפת תואר (דברים כא, יא־יד), אשר חותמת את דיני המלחמה, לבין פסוקי ההקדמה הפותחים את דיני המלחמה (דברים כ, א־ד).

שתי הפרשות נפתחות בדיוק באותן מילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כ, א; כא, י). לאחר מכן מופיע הפועל "וראית". בפרק כ מושא הראייה הוא סוס ורכב, עם רב ממך, ואילו בפרק כא רואה הלוחם אשת יפת תואר. פרשות אלו, אשר מהוות מעין אינקלוזיו (מבנה מעטפת) לדיני המלחמה, מתייחסות לשתי סכנות שונות והפוכות שיכולות להיות בה. לפני היציאה למלחמה הקושי הגדול קשור בתחושה הטבעית של פחד ממוות. תחושה זו יכולה לשתק את הלוחמים ועל כן מצווה התורה "לֹא תִירָא מֵהֶם". לאחר שהמלחמה הסתיימה בניצחון, הסכנה הפוכה: החשש מפנה את מקומו לתחושה של שיכרון כוח. תחושה זו יכולה להוביל למצב שבו הלוחם סבור כי בכוחו ובעוצם ידיו הוא ניצח במלחמה, ועל כן הוא יכול לעשות כרצונו בשלל אשר לקח בשבי, ובכלל זה גם באישה היפה ששבה.

התורה אוסרת לנהוג הפקרות באישה זו, מצווה על מי שחפץ בה לקחת אותה לו לאישה כחוק, ואוסרת על מכירתה (כא, יד). לפי קריאה זו, הפסוק "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" איננו היתר (כפי שהבינו אותו פרשנים שונים לאורך הדורות), כי אם ציווי כללי אשר פרטיו מופיעים בהמשך. כפי שהעיר בצדק ד"ר מרדכי סבתו, מעמדן ההלכתי של מילים אלו הוא אפוא מין "איסור עשה": לאישה תיקחנה ולא להפקר! והיגד זה הוא עיקר החידוש של פרשתנו.

בשתי הפרשות הללו מופיע אזכור לכך שה' הוא שנלחם את מלחמתך (כ, ד; כא, י). לתובנה חשובה זו ישנה השלכה כפולה: מצד אחד, תובנה זו יכולה לחזק את הלוחם ולהפיח בו תחושת אומץ לקראת היציאה למלחמה, שכן הוא איננו יוצא אליה בגפו אלא יש מי שנלחם בעבורו. מצד שני, בכוחה של תובנה זו לרסן את האדם ולמנוע מצב של שיכרון כוח, שבו הוא עושה באישה השבויה ככל העולה על רוחו.