פרשת עגלה ערופה, המצויה בסיומה של פרשת שופטים, עוסקת ברצח בלתי מפוענח: חלל נמצא בשדה ולא נודע מי הכהו. במצב כזה מצווים הזקנים למדוד את המרחק מזירת הפשע אל הערים הקרובות, והעיר הקרובה ביותר אל החלל צריכה לקחת אחריות על מעשה הרצח. זקני העיר מצווים לערוך טקס כפרה באמצעות עריפת עגלה בנחל איתן, לרחוץ ידיהם על העגלה, לומר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז), ולבקש מה' כפרה על המעשה.
טקס זה מעורר שאלות רבות: מה מטרתו של הטקס? כיצד עריפת העגלה קשורה למעשה הרצח שלא נודע מי האחראי לו? ומדוע צריכים הזקנים להתוודות על העגלה הערופה? או בלשון המשנה במסכת סוטה (ט, ו): "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?"
אחריות על ההורג והנהרג
בתשובה שנותנת המשנה לשאלה האחרונה היא מלמדת עד כמה גדולה אחריותם של המנהיגים כלפי קהילתם: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". על פי התפיסה המשתקפת במשנה זו, שפיכת דם איננה רק רצח אקטיבי אלא גם מצב שבו ההנהגה לא דאגה לצורכי הפרט וגרמה באופן עקיף לכך שימות. חובתה של הקהילה למנוע מצב שבו לאדם אין הצרכים הבסיסיים כמו מזון והגנה.
בניגוד לתפיסה זו, המובאת גם בתלמוד הבבלי, ומתמקדת בחובתה של ההנהגה כלפי הנהרג, בתלמוד הירושלמי מוסבת חובת ההנהגה דווקא כלפי ההורג: "שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו" (ירושלמי סוטה פרק ט). חובתם של הזקנים למצות את הדין עם העבריין, ואם אינם עושים זאת – הם האחראים העקיפים לרצח שעתיד לקרות.
בנוגע לשאלות הראשונות שהעלינו, הנוגעות לטיבו של הטקס, ניסו פרשנים וחוקרים שונים להציע לו טעמים שונים: החל מטעמים רציונליים, כפי שהציע לדוגמה הרמב"ם, אשר סבר שמטרתו של טקס זה היא לפרסם את דבר הרצח וכך בסופו של דבר להגיע למציאת הרוצח, ועד לטעמים מאגיים שהוצעו על ידי הרמב"ן ועל ידי מפרשים נוספים.
אולם נראה כי ניתן לאמץ את אותה חלוקה שראינו בין הבבלי לירושלמי בנוגע לשאלה האם חובת האחריות של ההנהגה היא כלפי ההרוג או כלפי הנהרג גם בשאלת משמעותו של טקס עריפת העגלה. יש מי שסברו כי עריפת העגלה היא כנגד עריפת ראשו של הנרצח, וכנגד זה הציעו אחרים כי עריפת העגלה היא כנגד עריפת ראש הרוצח ומהווה מעין תחליף לנקמת הדם.
מהלך לצמצום הקללה
בגישה האחרונה הלכו חוקרים שונים, אשר על בסיס השוואה לטקסטים מן המזרח הקדום טענו כי על פי התפיסה הקדומה נפש המת זועקת אל קרוביו שעודם בחיים שינקמו את נקמתו. אם זעקת המת לא נשמעה על ידיהם היה המת מעניש אותם בפורענויות שונות, בראש ובראשונה בבצורת. בהיעדרו של הרוצח, הגישו לנפש הזועקת את העגלה הערופה כתחליף לרוצח.
פרופ' אלכסנדר רופא (תרביץ לא), למשל, השווה בין דין עגלה ערופה לחוק חיתי והראה כיצד במרכז שניהם ניצבת האמונה בדבר טומאת האדמה אשר גואלה בדם והפכה למקוללת. טומאת הארץ, בדומה לטומאת אישה, מונעת ממנה את מגעו המפרה של המטר, ועל כן אין בכוחה להצמיח דבר. אשר על כן יש לערוף את העגלה לא במקום יישוב, אלא בנחל איתן "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ" (כא, ד) וכך לצמצם את שטחה של האדמה המקוללת, ממש כשם שמשלחים את השעיר לעזאזל, אשר נושא את עוונות בני ישראל המדברה. לטקס זה ישנה מטרה פרגמטית: לצמצם את הקללה עד כמה שניתן ולהרחיקה ממקום יישוב.
גישה שונה נוכל למצוא בדברי חז"ל, הסבורים כי עריפת העגלה איננה כנגד הרוצח אלא כנגד ראשו של הנרצח: "יבוא דבר שאינו עושה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות" (סוטה מו, ע"ב). על פי תפיסה זו, לטקס ישנה מגמה חינוכית: הטקס משחזר את מעשה הרצח הנוראי, מזעזע את הקהל ומלמד כי לא ניתן לעבור בשתיקה על מעשה מעין זה.
תפיסה זו עולה מתוך התבוננות במשמעות הסמלית של שני פרטים הקשורים בטקס: העגלה והנחל. מעניין לראות כי שני אלו מתוארים בצורה דומה: "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל"; "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". תיאורים אלו מדגישים את משמעותו של המוות אשר מביא לקטיעה של החיים עוד בטרם מומשו. כשם שהעגלה תיערף עוד בטרם עלה עליה עול והנחל לא יממש את ייעודו וייזרע, כך אותו נרצח הלך בטרם עת ולא יוכל לממש את כוחות החיים אשר היו טמונים בו.
בין אם נקבל את הטענה שמטרת הטקס קשורה ברוצח ובין אם נקשור את הטקס לנרצח, פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו על חובת האחריות של מנהיגינו ושלנו כלפי החברה שבה אנו חיים, על כך שהתעלמות מהחלש הגווע בקרבנו או חוסר עשיית צדק עם העבריין כמוהם כרצח. פרשת עגלה ערופה יוצאת כנגד האדישות וההתעלמות וקוראת לנו להיות חברה אשר אחראית למה שמתרחש בשטח הנמצא בבעלותה, חברה שמנהיגיה וזקניה יוכלו להכריז בגאון: ידינו לא שפכו את הדם הזה.
