כמה שהכנתי עצמי בחודשיים האחרונים לבשורת ההסתלקות הזו, אני מוצא עצמי עצוב ומבולבל, וכבר מתגעגע. חיים גורי, מהנטיעות היפות, המלאות, המשביחות, שידעה הארץ הזו. ודווקא היום, בט"ו בשבט. אני יושב בביתי בכפר עציון, מקום שאליו היית, גורי, קשור אליו בכל כך הרבה נימים, מאז דני מס וחבריו ושבועתך להם, ועד לביקוריך כאן, בשנים האחרונות ממש, לחגוג שירת הארץ, לספר באהבתה, לדבר במוסר מלחמה, לטעום יין טוב מענבי ההר הטוב הזה.
אני יושב ומנסה לאסוף את המילים שהתפזרו כשה-תועה והרועה הנאמן איננו.
כחמש עשרה שנים זכיתי עמך לסוג של חברותא, למרות כמעט יובל השנים שהפרידו בינינו. היית אומר לי תמיד: "הלא אתה אליעז, גם אתה עשוי 'מלחמת אזרחים' כזו שמתחוללת בתוכך…". כמו שכתבת על עצמך ב"שושנת רוחות": "אֲנִי מִלְחֶמֶת־אֶזְרָחִים".
יחד הכרת לי את "משא ערב" של ר' בנימין, מתוך "המעורר" שלו ושל ברנר. את הנאיביות ההיא, היפה והמפוכחת, את ה"אפשרות האחרת" לחיים של שלום בארץ הטובה והכאובה הזו, שרשמת אותה, כסיסמוגרף מדויק ועיקש, למעלה משבעים שנה. והיית מטורף עליה, בחיי. מאוהב נצחי, במדבר ובהר, בגאיות ובריח הזעתר והטיון.
יחד פתחנו בספרים העתיקים, בתלמוד ובמדרש, בסידור התפילה ובמיוחד במחזורי הימים הנוראים, שאתה, "ילד יהודי שאפילו בר מצווה לא חגגו לו!", היית מוקסם ושיכור מן השירה האדירה שמצאת שם. יחד קראנו בכישוף של אלתרמן, בעצב הענוג של רחל. וגם במשוררים צרפתיים עליהם התענגת, לפעמים עם כוס יין טוב…
יחד השתאינו וקוננו וקיווינו, על גורל בני יצחק וישמעאל ששב ונלפת מאז, ולא מרפה. ושירתך, שתמיד הייתה כרוכה ב"אני", אישי מאוד ווידויי מאוד, וגם ב"אנחנו" (וכמה לא אהבת שהזכירו אותך במיוחד בהקשר של "גוף ראשון רבים"), כמעיין המתגבר לא נחה בתוכך גם בעשור העשירי לחייך. יחד קראנו בטיוטות של "עיבל", ממחזורי השירה הגדולים בשירה העברית המודרנית, ואחר כך בשירי "אף שרציתי עוד קצת עוד" שכה הלמו את תאוות החיים שבך, ועד לשירים מתוך "ספר הצוואות". סיכומים שאחר סיכומים, בתנופה שירית היאה לבן עשרים.
אני נוצר בתוכי כל כך הרבה סיפורים ואנקדוטות ורכילויות ותובנות שצריך ליקח נשימה ופרקי נשימה וזמן עד שאצליח להסדירם בתוכי ועל הכתב. ועד שזה יקרה, אני בוחר לסיים את הפרֵדה הזו בתפארת הסיום העתיקה חדשה שבה בחרת אתה:
מִתּוֹךְ הֶרְגֶּל, לְתִפְאֶרֶת הַסִּיּוּם, בְּלֵב הַמּוֹרָאִים,
אֲנִי מוֹסִיף, עַל אַחֲרָיוּתִי, – הִנֵּה יָמִים בָּאִים.
נִפְלָא לוֹמַר הִנֵּה יָמִים בָּאִים, הִנֵּה יָמִים בָּאִים,
לְאַחֵר כָּל הַקִּנִּים הַהֶגֶה וְהַהִי.
כִּי מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל אֲנִי מַמְשִׁיךְ כְּאַחַד הַבַּדָּאִים –הִנֵּה יָמִים בָּאִים, הִנֵּה יָמִים בָּאִים!
