על רקע העיסוק הרב ביושרם או בשחיתותם של מנהיגי הציבור שלנו, אבקש שתתלוו אליי כמה פרשיות אחורה, לסיפור המרד של קורח. מתוך תגובתו של משה למרד, רוצה אני להתעכב על רעיון אחד בולט.
משה מתאונן: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). יש כאן טענה מובלעת, שלפיה התנאי היסודי של המנהיגות הוא הדרישה לניקיון הכפיים – לא להרוויח מעושק היחיד ואף לא ליהנות מקופת הציבור. החמור הופך כאן להיות אנטי־סמל של מכונית השרד המפוארת.
גם שמואל, בנאום לעם, מתייחס לחמור זה (שמואל א יב, ג): "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי". אולם יש בדברי משה תוספת לחמור, כדברי הרמב"ן: "לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים; ולא הרעתי את אחד מהם, לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו" – לא השתמשתי באזרח לשימושי הפרטי, וודאי שלא תבעתי לעצמי כרטיסי אשראי או הטבות מיוחדות על חשבון הכלל.
פרנסה ולא ניצול
הרמב"ן (על שמות לו, ו) קורא את תשומת לבנו לפסוק הקשור עם הבאת התרומה למשכן: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". משה פונה אל העם ודורש להפסיק להביא תרומות, כי "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא". ועל כך כותב הרמב"ן: "והזכיר הכתוב 'מרבים העם להביא', לשבח את העם המביאים בנדבתם… וגם הנגיד עליהם", כלומר משה, "משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כעניין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי". הווה אומר: משה מסרב לקבל מיסים מעבר להכרחיים.
המציאות הפוליטית שראו פרשני הדורות על "המושלים בעמם" שבתקופתם לימדה אותם להבין את מלוא משמעותה של טענת משה. כדברי ר' עובדיה ספורנו: "ואם כן, היתה שְררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם, לא לתועלתי והנאתי כלל, כמנהג כל משתרר". רק אם העם יבין שההנהגה פועלת לטובתו של הכלל, ולא לטובת עצמה, כאותן ההנהגות שההיסטוריה מלאה בהן, יקבל אותה העם ברצון והחברה תתוקן.
הדוגמה הדרמטית ביותר של התנגדות להנאה כספית מהשליחות הציבורית של איש הדת נמצאת ללא ספק במעשיו של אלישע הנביא. אלישע מרפא את נעמן מצרעתו, אך אינו מוכן לקבל מאומה תמורת הנס שהוא חולל. גיחזי, נערו ועוזרו, מרמה את נעמן ומקבל ממנו מתנות וכסף. אלישע מקלל אותו, "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ… וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג". בסירוב שלו לקבל מנעמן את המתנות הרבות שהוא הביא איתו ביטא אלישע את שליחותו כנביא ה'.
המסקנה מדברים אלה היא קשה מנשוא. ממה יחיה המנהיג? כיצד יתפרנס איש הדת? הלוא החלופה היחידה תהיה שרק העשירים יוכלו להגיע לשלטון, או רק חתניהם יוכלו להיות ראשי ישיבה. הסתירה הזאת הייתה ברורה לחלוטין לחכמים, ותשובות שונות ניתנו לכך במשך הדורות. ולמרות הכול, על אף שניתנה רשות למנהיגים להתפרנס מן הציבור, דורשת היהדות צניעות, פרישות ודרך ארץ בפני רכושו של הכלל. "זכויותיהם" הכלכליות היתרות של משרתי הציבור הן הן הגורמות ייאוש ודה־מורליזציה של העם ומביאות אותו להאשים את המנהיג: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר טז, יג), במקום לבנות עבורם את ארץ זבת חלב ודבש.
משל החיות
כאן אזכיר שוב את אחת הפנינים של הסאטירה הפוליטית – "חוות החיות" לג'ורג' אורוול. הספר נכתב כאשר האשליה של עולם חדש ומתוקן הפעימה עדיין לבבות רבים בתקוות שווא. מתוארת בו אכזריותו של בעל חווה, שגרמה למהפכה של הבהמות והעופות שהוא גידל. המהפכה משחררת את החווה מידי השיכור המתעלל בבעלי החיים, אך עד מהרה החופש הופך לשעבוד חדש, כאשר החזירים משתלטים על החווה והופכים את ערכי המהפכה לסיוט מתמשך.
ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול יש גִרסה עברית קדומה – המשל של הנביא יחזקאל המתאר עדר שבו שורר אי צדק חברתי (יחזקאל לד, יז־יט). בעדר זה, משל לעם ישראל, יש אילים ועתודים, כבשים חזקים האוכלים ראשונים את המרעה הטוב ושותים ממימי הנחל הזכים, וגם משחיתים את המרעה של החלשים.
המנהיג הוא הרועה החייב לשמור על העדר, לתת לכל כבשה מים ומרעה, להציל את החלש מידי החזק. והנה, מתריע הנביא, הרועה לא שומר על הצאן, אלא מנצל אותו לטובתו. את המנהיג חייבת ללוות התודעה שהוא אינו בעל הצאן אלא רועה בלבד. הקב"ה הוא בעל הצאן וכלפיו הוא אחראי. כך, גם דברי משה וכן גם דברי שמואל בנאומו לעם אינם אלא דין וחשבון שהשומר־הרועה חייב לתת בפני הקב"ה, שהפקיד בידו את העדר. המנהיג־הרועה יכול לקבל שכר על עבודתו אך לא לנצל את הצאן. ואולם הרועים דאגו לעצמם ולא לצאן, ואליהם מופנית האשמתו של הנביא יחזקאל.
האוטופיה המקראית בנויה על התודעה שההנהגה איננה בעלות אלא שליחות. המהפכות והרעיונות הגדולים לא יכולים להצליח רק על בסיס כריזמה אישית של המנהיג. העם זקוק לרועים שזיככו את מידותיהם, שיכולים להתגבר על יצריהם, מבלי לנצל את הכבשים שעליהם הם אמורים לשמור. אחרת, יבלעו החזירים את כל הכבשים.
