בפרשת ואתחנן אנו קוראים בפעם השנייה את עשרת הדיברות. פסוקי ההקדמה לעשרת הדיברות מתארים את אופן ההתגלות של ה' לעם בעת מתן תורה במילים הבאות (דברים ה, ד־ה):
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.
שני פסוקים אלו נראים סותרים זה את זה. על פי פסוק ד נראה כי במעמד הר סיני זכה העם בהתגלות ישירה. המלים "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" מזכירות את תיאור התגלות ה' למשה: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). לעומת זאת, על פי פסוק ה העם זוכה להתגלות באמצעות תיווכו של משה, העומד בין ה' לבין העם. יתרה מכך; בעוד שעל פי פסוק ד ההתגלות היא בהר מתוך האש, על פי פסוק ה העם ירא מפני האש ולא עולה בהר.
ניסיונות שונים נעשו בקרב הפרשנים לפתור סתירה זו – בין היתר באמצעות ההבחנה בין שני הדיברות הראשונים לשאר הדיברות – אך ברצוני להציע שאולי לפנינו ישנה עמימות מכוונת בנוגע לשאלת מקומו ותפקידו של משה במעמד הר סיני.
הבטחה שלא קוימה
את ראשיתה של העמימות ניתן למצוא כבר בתיאור ההכנות לקראת מתן תורה בשמות יט, במהלכו משה עולה ויורד מן ההר שוב ושוב. בפסוק כ מסופר כי ה' יורד על הר סיני וקורא למשה לעלות ולהצטרף אליו. משה עושה כמצוות הא־ל ועולה להר, אולם מיד מצווה עליו ה' לרדת מההר ולהזהיר את העם שלא יעלו בהר. ציווי זה תמוה במיוחד על רקע העובדה שמשה כבר הצטווה קודם לכן (בפסוק י) לרדת מההר כדי להזהיר את העם על כך. ואכן, משה איננו שותק, אלא מתווכח עם ה' וטוען שאזהרה זו כבר נאמרה: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ". אלא שה' איננו מוותר על הדרישה שמשה יֵרד מההר.
אולי כדי לרצות את משה מציע ה' "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ". הדרישה ממשה לרדת להזהיר את העם נותרה, אך לצידה נוספה הבטחה שלאחר מכן הוא יוכל לשוב ולעלות להר יחד עם אהרון. משה יורד מההר, ואז, למרבה הפלא, מתחיל ה' לומר את עשרת הדיברות, בלא שמסופר על כך שמשה עלה להר כפי שה' הבטיח לו.
פסוקים אלו מעלים שאלה תיאולוגית קשה: האם ייתכן שה' לא קיים את הבטחתו למשה?
יש מי שפתר קושי זה בטענה שמשה אכן עלה להר והתורה לא ראתה לנכון לספר לנו פרט זה. ואולם, מכיוון שהשאלה היכן היה משה בעת מתן תורה איננה שאלה טכנית, שולית, אלא שאלה מהותית, קשה לי לקבל טענה זאת. נראה שלפנינו עניין חשוב ומשמעותי, שהתורה מבקשת להבהיר.
חשש מבלבול זהויות
מקריאת הכתובים כפשוטם אכן נראה שה' מהתל כביכול במשה ועושה לו מעין "תרגיל הטעיה". לא הייתי מעיזה לומר דברים אלו לולא מדרש חז"ל היה אומר זאת (שמות רבה, פרשת יתרו פרשה כח, ג):
ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן י' דברות. היה משה עומד מצדו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני גולה להם את הרקיע ואומר אנכי ה' א־להיך, הם אומרים מי אמר הקדוש ברוך הוא או משה?!
אלא יֵרד משה ואחר-כך אני אומר אנכי ה' א־להיך, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם'.
אמר לו: כבר הקדשתים שנאמר 'כי אתה העדותה בנו לאמר' וגו'.
אמר לו: 'לך רד ועלית אתה ואהרן עמך'.
עד שמשה יורד נגלה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'וירד משה אל העם', מיד 'וידבר א־להים'.
מדרש מופלא זה מיטיב לבטא את החשש ממצב שבו משה יהיה בעת מתן תורה למעלה בהר. מציאות זו יכולה ליצור מצב שבו העם שואל: "מי אמר – הקדוש ברוך הוא או משה?".
במילים אחרות, עלולה להיווצר פה האלהת דמותו של משה. מתח זה והחשש לבלבול אלוהים ומשה עולה היטב מהביטוי השכיח "תורת משה", אשר מופיע רבות בספר יהושע ובמקומות נוספים במקרא.
משום כך, קיימת בתיאור מותו של משה מגמה ברורה של הסתייגות מהאלהת דמותו. מקום קבורתו איננו נודע וכך אין לעם קבר להתפלל אליו ולבלבל בין הבורא לבין שלוחו.
אם נשוב לפרשתנו, נוכל לפרש לאור דברים אלו שגם בספר דברים יצרה התורה בכוונה תחילה עמימות סביב שאלת מקומו הפיזי של משה בעת מתן תורה. התורה איננה אומרת לנו במפורש היכן היה משה בעת מתן תורה ומותירה לנו מקום לפרשנויות שונות.
עמימות זו משקפת את המתח ביחס לדמותו של משה. מצד אחד, התורה מודעת לכך שנוכחותו של משה במעלה ההר בעת מתן תורה עלולה להיות מסוכנת וליצור מצב של בלבול. מצד שני, התורה יכולה להינתן לישראל רק על ידי גדול הנביאים השוהה במרום ארבעים יום בלא מאכל ומשתה.
משה איננו אדם רגיל אלא "בחיר המין האנושי", שלא קם בישראל עוד נביא כמוהו, אשר "יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים".
