להתקשר עם הכאב: המשמעות הנפשית של חורבן

לאחרונה מתרבים בארץ אירועי "תרבות" לערב תשעה באב. נדמה לי שהתופעה הזו מלמדת על ניסיון לתת מענה לקושי או למבוכה של האדם המודרני לנוכח האבל הנדרש ממנו על מקדש שחרב לפני 2,000 שנה. בדבריי הבאים אבקש לנתח בכלים חסידיים ופסיכאונליטיים את משמעות ה"חורבן" ואת עבודת ה"אבל", ולהציע כיוון עכשווי לעבודת תשעה באב שלנו.

הכרה בחלקיות

בפסיכולוגיה המודרנית מקובל לומר שיש מקום מסוים בנפש שהוא שבור, שאיננו מתוקן, ואולי לא יהיה מתוקן לעולם. ישנו פירוד ראשוני, גירוש ראשוני מגן עדן. זהו זיכרון של האחדות עם אמא, ההיות בתוך הרחם. כולנו זוכרים אותו וכולנו משתוקקים אליו, אך בה בעת אנחנו נוטים להכחיש אותו, לא רוצים להיות במגע איתו כי הוא כואב מדי. המסורת מבקשת מאיתנו דווקא לזכור את אותו השבר. לחוות את המוות, את ההתמוטטות שכבר קרתה. זוהי בחינה אחת בחסידות של חורבן בית המקדש.

פרויד ולאחריו ביון הגדירו את האזור הזה בשפה פסיכואנליטית "סזורה". המילה סזורה "נושאת משמעות של הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך", מציעים ברגשטיין ואהרוני בהקדמה למאמרו של ביון, "סזורה". שם העצם "סזורה", הם מוסיפים, פועל על הקורא לא רק במשמעות שלו אלא במצלול שלו ובזרותו. הוא לא רק מתאר מצב סזוראילי אלא גם מכונן אותו חווייתית. הכתיבה של ביון מכריחה אותנו להיות "באי ודאות, במסתורין, בספק", הם מצטטים. כך ניתן לחשוב שעל מנת לחוות את זכר החורבן עלינו להתחבר באופן חווייתי ואישי לאותה קטיעה חדה, אותה "סזורה" ראשונית, אישית וסובייקטיבית.

הפסיכואנליטקאי הבריטי דונלד ויניקוט כתב: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא". כמו בעולם, גם בנו, גרס ויניקוט, יש חלק שמסתתר ושלעולם לא יתגלה, שלא יוכל להתגלות, אולי אפילו חלק שמשתוקק להסתתר, שלא לגעת, של היות "שבור". אין הכוונה לעשות אידיאליזציה או רומנטיזציה לאזורים אלו של הנפש אלא להכיר במציאות הזו של החלקיות, השבר והחורבן. מציאות שהיא לא רק חיצונית אלא פנימית לכולנו, ומתארת חוויה מוכרת ולרוב מוכחשת.

במעבר המתבקש מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים, ניתן לומר בהשאלה שגם באחר יש חלק שלעולם לא יתגלה לנו. לעולם נשאף להכיר עוד ועוד, "לדעת" את האחר, שימשיך ויתחבא מאיתנו בתנועה כמו משלימה (בין ה"לז" ל"אתה" כפי שהגדיר זאת בובר, או "אזור היצירה" אצל באלינט). "כל יחיד", כותב ויניקוט, "הוא (גם) ישות מבודדת, לעד לא מתקשר, לעד בלתי־ידוע, למעשה לא־נמצא". נדמה לי שהחוויה הזו מייצרת בין היתר ארוטיקה, לא במובנה הפורנוגרפי אלא להפך, במובנה המשחקי: "ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים א, ג). תנועת המשחק בין הידוע לנסתר, בין הנוכח לנעדר, מאפשרת את החיפוש המשחקי, את ה"מרחב הפוטנציאלי" בשפתו של ויניקוט, של סקרנות, עניין. אם נרצה נאמר שזה עניין איסור הנידה שבתורה – ההינזרות מייצרת תשוקה וכמיהה.

גם בתורת הקליפות או הספירות בספר הזוהר קיימת בחינה שכזאת (זהר בלק רד, ע"א). הזוהר מלמד שלכל דבר בעולם יש "גרעין" ו"קליפה" – אנחנו מבקשים לקלף את הקליפה כדי להגיע לשורש או לגרעין של הדברים. אלא שברגע שקילפנו קליפה אחת והגענו לגרעין – אנחנו מגלים שאותו הגרעין הוא קליפה של גרעין עמוק יותר, וכן הלאה וכן הלאה, למעשה עד אין סוף. ניתן לראות את הסיזיפיות אשר בוודאי נמצאת שם, ואפשר לראות בכך את מסעו האינסופי של היהודי הנודד בחיפוש אחר משמעות.

גם החסידות רוויה במוטיב זה. חשבו על "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב או "הלב והמעיין" שלו. ההכרה בהיעדר היא שמאפשרת את ההשתוקקות. "המשמעות של האבלות על בית המקדש", כותב בעל "נתיבות שלום", "היא אי־השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו". "הגעגועים לדבר", הוא ממשיך, "הם יותר גדולים מעצם הדבר". וכמובן יש גם במציאות העולם חלק שכזה שלעולם יישאר בהסתר, חלק של "רצוא ושוב". אנחנו מגלים טפח, ומתכסים טפחיים. לרוב מצב זה מתסכל עד אין קץ, אלא שזה גם הדבר שקורא לנו לצאת לדרך. חשיבה מתחילה במקום של היעדר – הידיעה שיש שם אור רחוק, שנגיע אליו, וברגע שנגיע אליו הוא יתמוסס. ההסכמה לכאוב את אותו אור שיתמוסס מדליקה את האור הבא שינצנץ אי שם במרחק. היבט זה של המציאות מבטיח תנועה מתמדת של חיפוש והשתוקקות בעולם.

רק מגע רגשי עם ההיעדר, עם השבר והחסר, יכול להביא אדם לצאת ולחפש. אבלות היא הפך של דיכאון. היא ההסכמה להיות בקשר עם הכאב ולא להדחיק ולהכחיש אותו. אולי לכך התכוון רבי נחמן כשעשה חילוק בין "לב נשבר" (בהווה, חי את הכאב והשבר) לבין "עצבות" (כמצב קיומי סטטי, ובו היעדר רגש – גם של כאב; שיחות הר"ן, אות מא).

דבריו של ויניקוט, "אסון לא להימצא", מתייחסים בדיוק למוטיב הזה. כלומר, כשאדם נואש מיציאה לחיפוש, אזי הוא כבה. דווקא כשאדם מסכין או מתרגל שלא להתאבל יותר על החסר, אזי הוא בחינת היעדר. ועל כך כותב ה"נתיבות שלום": "הגרוע ביותר הוא כשמשלימים עם המצב כמות שהוא. האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי בית המקדש".

זיכרון הלוחות הראשונים

בהסכמה להיות בקשר עם הכאב על החסר אנחנו בונים מקדש חדש, גבוה ועמוק יותר מזה הקודם. "וכך אצל כל פרט, שכאשר מרגיש שהגיע לתכלית שפל המצב… הרי דווקא אז בכוחו להתעורר ולהגיע לדרגות הכי גבוהות" ("נתיבות שלום"). לכן לא מפתיע שבמדרש, המשיח נולד דווקא ביום החורבן. לכן מציעה לנו המשנה ש"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". "זוכה" לא לעתיד לבוא, לא כשכר בעולם הבא ולא כמחזה בבניין ירושלים, אלא זוכה בהווה, זוכה ורואה בשמחתה.

אפשר גם לדמות את עבודת החורבן (או עבודת האבל בשפתו של פרויד) למסע שבין לוחות ראשונים אשר ניתנו בחסד מלמעלה וטבעם להישבר אל עבר הלוחות השניים, אשר נחצבים תחת האוהל של משה רבנו ולמעשה תחת ידיו של כל אדם (רש"י על פרשת כי תשא; מעשה מאוצר תחת הגשר של רבי נחמן).

אחת מתקנות החכמים לאחר חורבן הבית הייתה להשאיר בפתח הבית מקום טיח לא מסויד, אמה על אמה של זיכרון (שו"ע אורח חיים תקס, א). אמה במקרא היא המסמן של יחידת האורך הבסיסית. כלומר, בתקנת חכמים המסומן הוא הכרה בכך שהמציאות הבסיסית, האימננטית, שלאחר החורבן, יש בה שבר – שבר שגודלו אמה על אמה, בסיס על בסיס. זו בחינה של הלוחות הראשונים, שתמיד ייזכרו כשבורים.

מעניין שאותם שברי לוחות ראשונים לא "נזרקו לפח" (הקונקרטי וההיסטורי־נרטיבי) אלא נשמרו בקפידה יחד עם הלוחות השניים בתוך ארון הקודש. וכל כך למה? מפני שצריך לשמור אותם, לשמר אותם בחורבנם, לשמור בתוך "ארון הברית" את זיכרון השבר, וכן את זיכרון השלמות שקדמה לו.

אפשר לחשוב אולי שלא ניתנה תורה אלא כדי שיחטאו בני ישראל בחטא העגל, וילמדו שיש תשובה בעולם (בבלי עבודה זרה ד ע"ב). אלא שאין תשובה בלי כאב על החורבן, הכרה וכאב של החסר. זו בחינת "מי שטעם יין הונגרי", או בשפה אחרת (וזהו משפט שמהדהד בי מאז ששמעתיו במנזר זן בדרום הודו): “Once you meet the Zen, you cannot forget the Zen”. רק הכאב על ההיעדר מייצר את ההשתוקקות.

בי"ז בתמוז, תחילת תקופת ההכנה של שלושת השבועות לקראת ט' באב, נשתברו הלוחות. לוחות ראשונים ולוחות שניים הם בתרגום לשפה פסיכואנליטית "עקרון העונג ועקרון המציאות". אי אפשר לחיות בעולם הזה לפי עקרון העונג אבל גם אי אפשר לחיות בעולם הזה בלי "רשימו", זיכרון של אותו עקרון עונג (לוחות ראשונים).

הפרויקט הפסיכואנליטי הפרוידאני הגדול הציע למעשה ללוות אותנו מהיאחזות פתולוגית בעקרון העונג (לוחות ראשונים) להסכמה והסכנה של המציאות החלקית שיש בעולם (לוחות שניים), ובשפתו של פרויד מחיק האם לחוק האב. לאקאן התייחס בהרחבה לסימבול של האב כמסמל את החוק, ההיעדר והגבול. אלא שפרויד התעלם לחלוטין כמעט מהאם, או בשפתו של ויניקוט מ"האם הטובה דיה" – זו שאפשרה לתינוק אינקפסולציה בטוחה מספיק בתוך "עקרון העונג", זו שנתנה ביטחון מספיק לעולל שיש עונג בעולם, שלמות סימביוטית. לכן האנליטיקאים שהגיעו אחרי פרויד (מויניקוט ויחסי האובייקט דרך קוהוט ועד ההתייחסותיים של ימינו) הסבו את הדגש בטיפול הנפשי לחלקים הפגועים בנפש בבחינת אמא – כלומר החלקים הפגועים של עקרון העונג.

בשפה תורנית אפשר לומר שמי שלא זכה לטעום טעם "לוחות ראשונים" (יין הונגרי), עשוי מסעו לקראת "לוחות שניים" להיות עקר, מזויף, חסר טעם וחסר חשק. בשפתו של ויניקוט נמתח את הציר בין "העצמי האמיתי" ל"עצמי הכוזב". כלומר, ההכרה במקום השבור, של לוחות ראשונים, או של הפסק ההנקה והפרדה מאמא (עקרון העונג) חייבת להגיע אחרי שהייתה רוויה ובטוחה באותו אזור של הנפש.

ועל כן, כדי להתאבל בתשעה באב על חורבן בית המקדש צריך אדם קודם כול שתהיה לו אחיזה אישית של תחושת מקדש, תשוקת מקדש, והסכמה פנימית לכאוב את שיברונו. אבלות שאין בה זיכרון הטוב והאור, המגע והרגש, ואולי מתיקות המפגש, כמוה כאבלות ריקה, כאבלות של "העצמי הכוזב".