באינספור אפיקים נידונה דמותו של השטן. כאן מבקש אני להציע לפניכם את ההבנה המיוחדת שפיתח הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, כב). הרמב"ם רואה בשטן משל אלגורי, אלא שמאחוריו עומדת ריאליה קשה ולפעמים ממאירה.
הטרגדיה של החיים
המפתח להבנת משנתו של הרמב"ם בנושא זה מצוי בשתי אמרות תלמודיות המשלימות זו את זו (בבא בתרא טז, ע"א). האחת של רבי שמעון בן לקיש, המדברת על מעין שילוש מסוכן: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות". האמרה השנייה, שמקורה ב"חכמי המשנה הקדמונים", מדברת על שלושה תפקידים "שטניים": "יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה". האמרות מסבירות זו את זו: השטן הוא היצר הרע המסית את האדם לחטוא ("יורד ומתעה"): "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן… וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד" (דברי הימים א כא, א). הוא מלאך המוות ("נוטל נשמה"): "הַמַּשְׁחִית… וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" (שם, כז). והוא גם הקטגור הבלתי מתפשר המלמד חובה על האדם בבית המשפט הקוסמי ("עולה ומשטין"): "וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ" (זכריה ג, א).
שלושת אלה, שאחד הם, מהווים ייצוג לטרגדיה של החיים הניזונה משלושה מקורות: הראשון – הרוע והסבל שמקורם בטבע, כמו הצונאמי. בנוסף, מסמל השטן בלבוש היצר הרע שני גוונים של הרוע הטבוע באדם: הרוע שנגרם על ידי אדם הפוגע באחר, במלחמה למשל, אך גם הרוע שהאדם גורם לעצמו כשאינו מסוגל לשלוט בתאוותיו.
במבנה זה באה לידי ביטוי אינטואיציה טרגית של הרמב"ם, שלדעתי תחזור ותופיע אחרי מאות בשנים בהגותו של זיגמונד פרויד. האנושות מילאה את הארץ וכבשה במידה רבה את הטבע, אך נכשלה כליל בתיקון היחסים הבינאישיים. ה"אחר" ואף האחרת, שנבראו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", הופכים פעמים רבות לאמצעים לשעבוד ולהתעללות. המדע והטכנולוגיה פתחו, אמנם, שערים חדשים לאושר האנושי, אך בו בזמן הפכו גם לסכנות המאיימות על עתידו של האדם. הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לעמוד כנגד החרב השלופה של מלאך המוות, והאדם אכן חטף מידו את החרב, אך הפנה אותה כנגד אחיו, כשפרצופו מעיד על תאוות רצח ורעב למלחמה.
כשהפתח הפך לחיריק
עד כאן הרמב"ם. אך נראה לי שעלינו להוסיף היבט נוסף למבנה הקודם. היצר הרע אינו מסתפק בהסתה. אם נדייק בביטוי התלמודי שהבאנו לעיל, "יורד ומתעה", נבין שהיצר הרע אינו רק מסית אלא גם מתעה, מטיף ל"שינוי ערכים" מוסרי ויוצר אידיאולוגיות המכשירות את החטאים, כדברי הנביא ישעיהו (ה, כ־כא): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ". עובדות אלו מתקשרות לדעתי עם הרעיון של "מכירת הנפש לשטן". במעמקי מושג זה מבוטא הרעיון שהאדם לא רק חוטא בגופו, אלא אף בנפשו, כאשר הוא הופך לבעל בריתו של השטן ומזדהה עם דרכו. הרע הופך אז לטוב, וכך מוּסרים כל המעצורים בפני הרוע.
מהפכות שונות האמינו שאפשר להגיע לאושר דרך החירות – החירות המינית והסרת כל החטאים. היה זה חזון השבתאות, קל וחומר חזון ממשיכו המתועב יעקב פראנק, חזון שבאמצעות הפיכת הפתח הקלאסי לחיריק הפך את ה"מַתִּיר אֲסוּרִים" ל"מתיר איסורים" – ביטול איסורי הרוע, שהכול אחריו מותר. מאבק מעין זה של משיחי השקר נגד משיח האמת שלפעמים מוסתר הוא בא לידי ביטוי מופלא בסיסמה המהפכנית המובאת בתהילים (ב, ג): "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ". מוֹסְרוֹתֵימוֹ, דהיינו מוסרות המוסר.
האבטיפוס של מוכר נפשו לשטן הוא כמובן פאוסט של גתה, אך כאן מבקש אני להעלות את דמותו של פאוסט עברי, יוסף דֵה־לָה רֶיְנָה, מקובל ספרדי מהמאה ה־15. דה־לה ריינה שעליו נאמר ש"לבו כְּלב אריה" השתלט על סמאל ועל משרתו בעזרת שמות הקודש. הצליח, ולמרות זאת נכשל. סמאל שכנע אותו: "אנחנו מרוצים להיות קשורים תחת ידך והיינו לך לעבדים, אם את הדבר הזה תעשה, כי תיכנס בבית הזה ותערוך שולחן ותקטיר עליו קטורת". מבלי שדה־לה ריינה ירגיש זאת הפכה הקטורת למעין קורבן לעבודה זרה. קדושת השמות חוללה, השטנים השתחררו ודה־לה ריינה נוצח. המסורת הקבלית הייתה משוכנעת מאז ומתמיד שסיפור דה־לה ריינה הוא אמת היסטורית. אני נמנע מלהיכנס לסוגיה היסטורית זו. כאן מבקש אני להצביע על הטרגיות שבו. דה־לה ריינה ניסה להביא גאולה, אך נכשל. הוא לא מכר את נפשו לשטנים, אולם הוא חטא כי האמין להם.
אלטרנטיבה למוסר
אחד מספריו המעניינים ביותר של יצחק בשביס זינגר הוא "השטן בגוֹרֵיי". חיבור זה שיצא בוורשה ב־1932 מתייחס לכאורה להרפתקת ה"גאולה" של שבתי צבי במאה ה־17, אך אין לי ספק שבשביס זינגר התכוון בה בעיקר למהפכה הקומוניסטית בבריה"מ השכנה, שגם היא הבטיחה גאולה שהפכה גיהנום. האמונה בשטן היא חטא. מעתה יכולים אנו להעמיק ולהבין את הדמות השלישית של השטן. דמות זאת מייצגת עבורי את הרצון לבנות מערכת אלטרנטיבית המשוחררת מכבלי החוק והמוסר, מאז פאולוס הנוצרי ועד היום. והשטן אכן הצליח! לשיאה הגיעה השטניות בנאציזם, ביומרה להפוך את הרע לטוב ואת הטוב לרע, וזאת בהושיבה את השטן בכיסאו של הקב"ה.
אינני יכול לסיים מבלי להזכיר שוב את השטן שבספר איוב, שאותו הזכרתי באחד הטורים הקודמים. הקב"ה והשטן התערבו על טיבו של איוב, שהוא בעצם נציג האנושות. השטן, כמו גם פסיכולוגים וסוציולוגים, ו"־ים" אחרים, תלמידיו בני זמנם וזמננו, קובעים: "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱ־לֹהִים?". מעשיו הטובים של האדם אינם אלא לבוש לאינטרסים אגואיסטיים, נסתרים או גלויים. הקב"ה לעומת זאת מאמין באיוב ובאדם – הוא מאמין שהם כן מסוגלים לכל הפחות לקצת טוב ואידיאלים. אל נא נאכזב אותו.
