שני נושאים מרכזיים בפרשת מטות: המלחמה של ישראל במדיין (פרק לא) והבקשה של שניים וחצי השבטים לרשת את נחלתם בעבר הירדן המזרחי (פרק לב). נראה כי צירופם של שני הנושאים בא ללמד את העם כיצד להתייחס לנכסים שאותם הם כובשים.
אחדות לאומית
פרשת ההתנחלות של שניים וחצי השבטים מלמדת על יחסם של ישראל לכיבוש הארץ. מלכתחילה בני ישראל לא התכוונו לכבוש את עבר הירדן המזרחי. ישראל ביקשו לעבור בגבול סיחון כדי להתקדם לעבר המערבי של הירדן, ואם הוא ועמו לא היו פותחים במלחמה כנגד ישראל שטח זה לא היה נכבש. הוא הדין ביחס לעוג מלך הבשן, שרק בעקבות המלחמה שפתח עם ישראל שטחו נכבש.
אכן, הארץ המובטחת בספר במדבר אינה כוללת את עבר הירדן המזרחי. ארץ זו לא הייתה צריכה להתחלק בין השבטים, וכל השבטים כולם היו אמורים לעבור ולהתנחל בעבר הירדן המערבי, היא הארץ המובטחת. על פי הרמב"ן, השטח שנכבש בעבר המזרחי היה צריך להישאר בלתי מיושב (במדבר כא, כא). משום כך רואה משה בבקשת השבטים חוסר הגינות ביחס לשאר השבטים שימשיכו את המלחמה במערב לבדם, בעוד שניים וחצי השבטים יושבים בשלווה בנחלתם.
התנאי שמציב להם משה הוא שהם יילחמו עם אחיהם בכיבוש עברו המערבי של הירדן. אם לא יילחמו עם העם במערב, יהושע ואלעזר וראשי המטות יעבירו את שניים וחצי השבטים להתיישב במערב: "וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". סביר להניח שאף אם לא יבואו להילחם עם שאר העם, האינטרס של שבטי המערב הוא שאותם שניים וחצי שבטים ישבו במזרח, שאם לא כן יצטרכו לחלק את הארץ לחלקים קטנים יותר. מכאן שההסכם שעושה איתם משה לא נובע מאינטרסים כלכליים, אלא מאינטרסים לאומיים של אחדות העם.
הדאגה לאחדות העם שבה וחוזרת בספר יהושע לאחר כיבוש הארץ. כאשר השבטים במערב חושבים ששבטי המזרח חטאו בבניית מזבח, הם מתרעמים מתוך תפיסה של ערבות הדדית: אם חלק מהעם חוטא האחריות היא על העם כולו. מעניין בהקשר זה לראות שהם מעלים את האפשרות שהגורם של החטא הוא ישיבתם מחוץ לגבולות הארץ, בארץ טמאה. על כן הם מציעים להם לעזוב את העבר המזרחי ולעבור ולהיאחז בתוכם בעבר המערבי של הירדן:
וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹוהֵינוּ.
הנה כי כן, לא שיקולים נדל"ניים או כלכליים הם העומדים בבסיס תפיסתו של העם, אלא שיקולים הקשורים באינטרס הלאומי. ואף אם אוכלוסייה רבה של שניים וחצי שבטים צריכים לעבור לנחול בתוכם ולחלק מחדש את נחלות הארץ כדי שכולם יהיו בארץ אשר ה' שוכן שם – כך יהיה, ובלבד שלא ירבוץ על חלק מהעם חטא.
בדרך כלל, עמים שמגמתם לכבוש ארצות לוקחים ויורשים ככל שהם מסוגלים, ללא מגבלות או מעצורים. לעומת זאת, בכיבוש ארץ כנען על ידי ישראל אנו רואים איפוק מסוים ונכונות לוותר על גודל של שטח עבור מטרה נעלה יותר – אחדות העם, ואחריות לאומית על כל חלקי העם.
עיסוק בחלוקה
יחס דומה מפגין עם ישראל למיטלטלים. לפני הסיפור של נחלת שניים וחצי השבטים מסופר כיצד ניצחו בני ישראל את המדיינים, לאחר שהם הכשילו אותם בחטא חמור (פרק לא). ואולם, עם ישראל איננו חוגג את הניצחון ואין הוא מתהדר בשבי או בשלל. הסיפור ברובו עוסק באופן חלוקת השלל. על פי ההלכה שנקבעה, הלוחמים צריכים ראשית לחלוק את השלל שווה בשווה עם כל העדה שלא יצאה למלחמה – חצי ללוחמים וחצי לשאר העם שלא נלחם. לאחר מכן על הלוחמים לתת חלק אחד מ־500 לכהנים, ושאר העדה נותנים מתוך מחצית השלל שקיבלו אחד מ־50 ללוויים. באופן זה, אף שהלוחמים והעם חלקו בשווה עדיין נשאר בידי הלוחמים יותר.
הפרשה מפרטת לפרטים כמה שבויים וכמה בקר, צאן וחמורים היו, כמה היא המחצית שקיבלו הלוחמים וכמה היא המחצית של העם, כמה נתנו העם ללוויים וכמה בדיוק קיבלו הכהנים מאת הלוחמים (מפורש שהכהנים קיבלו 675 צאן, 72 בקר ו־61 חמורים!). ניכר ששיטת החלוקה מורכבת והצריכה התעסקות לא מבוטלת. המעניין הוא שעל אף שבדרך כלל חלק ממטרות הלחימה הם לנחול נחלה ולשלול בז, הפרשה עוסקת ברובה לא בלקיחת השלל אלא דווקא בחלוקתו בין הלוחמים לשאר העם, לכהנים וללווים.
העיסוק הרחב והמתיש בחלוקה מסיט את ההתעסקות מהחמדנות והרצון לרשת ולבוז לעיסוק בכללים השונים של החלוקה בין שאר חלקי העם. בכך מבקשת התורה לשתק את להט המרדף אחר השלל, ולהחדיר בלוחמים את התפיסה כי למרות היותם לוחמים, הם כפופים לכללים אלוהיים הבאים לבלום חמדנות יתר.
כאמור, גם בפרשת בקשת שניים וחצי השבטים לשבת בעבר המזרחי ראינו שלכאורה היה זה אינטרס של עם ישראל שהם יקבלו נחלה, כך ששאר השבטים יקבלו שטח גדול יותר במערב. אולם שוב, לא הלהיטות אחר נחלה גדולה היא שהנחתה את השבטים אלא הרצון לעשות את הדבר הנכון בעיני ה'.
