סופה של פרשת בלק מספר על החטא החמור של ישראל בבעל פעור – הליכת ישראלים אחרי בנות מואביות ומדיניות, שגררה אותם לעבוד את אלוהי מואב. לא כתוב מה טיבה של עבודה זרה זו, אולם העובדה שהמקום נקרא בעל פעור מרמזת לכך שהם עבדו את עבודת הבעל הכנענית. עבודת הבעל היא ההתמודדות הגדולה של ישראל בכל התקופה שישראל ישבו בארץ.
בתגובה, ה' כועס: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל", ועל מנת לשכך את חרון אפו הוא מצווה את משה לומר לראשי העם לתלות את החוטאים. אירוע רודף אירוע, ראשי העם אינם מספיקים לעשות את מה שציווה אותם משה, משום שבינתיים החל אירוע חמור יותר: ראש שבט שמעון חוטא עם בתו של ראש המדיינים. כולם רואים ובוכים על החטא הגדול שנעשה בפומבי. את האירוע הזה עוצר פינחס. הוא מתנהג באופן הדומה לציווי ה' לראשי העם. פינחס לוקח רומח ודוקר את האיש ואת האישה, ופעולתו עוצרת את המגפה שהחלה בעם: "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כוחה של מנהיגות חדשה
הפירוט של מעשה פינחס נועד להציג את שבחו, במיוחד לאור העובדה שפינחס מבצע את מה שלא עשו ראשי העם על פי ציוויו של ה'. בעקבות זאת פינחס זוכה לברית שלום לעולם עם ה' (כה, יא־יג):
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹוהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
העובדה שפינחס הוא זה שהביא להצלת ישראל ולכפרת העם משמעותית מאוד דווקא בנקודת זמן זו. ראינו שאהרן הוא זה שהפסיק את המגפה בעם לאחר מרד קורח. בינתיים אהרן מת, והכהונה עברה לאלעזר. זמן קצר לאחר מינויו של אלעזר לכהן גדול, עם ישראל נוכח לראות שגם פינחס עושה פעולה הגורמת להפסקת מגפה בעם. העם מבין שגם בכוחה של המנהיגות החדשה להרעיף טובה על העם. יתר על כן, כשכר על פעולתו פינחס מקבל הבטחה שהכהונה הגדולה תהיה מצאצאיו לעולם. העם שומע שעל אף גדולתו של אהרן וייחודו, ואף שה' בחר בו אישית, הכהונה תעבור בירושה, ויש אפשרות לכהנים לפעול את פעולתם לטובת העם.
הפעילות הזו של פינחס כנגד זמרי וכזבי בולטת גם על רקע פעולתו של משה שאינה מובילה לתוצאה דומה. ה' ציווה את משה להורות לראשי העם להוקיע את החוטאים, אך הם לא עשו זאת, ומשה עצמו גם לא פתר את הבעיה. על רקע אי הצלחתו של משה להביא פתרון למגפה מזדקרת דמותו של פינחס שהצליח. כאן חווה העם בצורה משמעותית את תקופת המעבר בין משה ואהרן לבין הדור הבא, ומפתח הכרה כי הוא מסוגל לחיות את חייו בקשר עם אלוהים ללא התיווך של משה ואהרן.
טראומה לדורות
חטא ישראל בבעל פעור, בשנת הארבעים, מעט לפני הכניסה לארץ, מזכיר בכמה נקודות את חטא העגל שהתרחש בזמן מעמד הר סיני, בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים. זה האחרון התרחש בתחילת התקופה של ישראל במדבר, והשני התרחש בסופה. בסיפור חטא העגל הרגו בני לוי איש את אחיו בציווי ה' (שמות לב, כז), ובסיפור בעל פעור קנאותו של פינחס הביאה להפסקת המגפה. חטא העגל נבע מתחושה של אבדן מנהיגותו של משה שהוציא אותם ממצרים (שמות לב, כג), ולעומתו חטא בעל פעור נבע מחיבור עם תושבי הארץ ואימוץ העבודה הזרה שלהם. בכל מצב מופיעה התמודדות שונה – פעם עם קשיי היציאה ממצרים ופעם עם קשיי הכניסה לארץ.
סיפור חטא בעל פעור הוא סיפור מכונן, מבחינה זו שהעם נחשף לכישלון ולמחיר של התערבות עם תושבי הארץ ואלוהיה. בפעם הראשונה שהעם בא והתחכך עם תושבי הארץ, חטא העם בחטא שה' הזהיר מפניו. חטא מכונן זה לימד את העם לדורות לקח מהותי, ואכן ממקורות מקראיים מאוחרים יותר אנו למדים שהחטא נשאר בתודעת העם זמן רב ונזכר כחטא קשה בעל השלכות דרמטיות.
החטא של ישראל בבעל פעור קשור לסיפור בלעם ובלק; חכמים הבינו שבלעם הוא שיעץ לבלק כיצד להחטיא את ישראל (וכך נראה על פי פרק לא, טז). זיקה של חטא ישראל בבעל פעור לסיפור בלעם משמעותית מאוד. סיפור בלעם בא ללמד שלא ניתן להפעיל על ישראל מערכת של קללות כפי שהיה מוכר ומקובל בקרב הנכרים. ישראל מוגנים על ידי ה', ועל כן כל הניסיונות לקלל את ישראל לא יצליחו, כפי שהבין בלעם: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל".
אולם מיד בא סיפור בעל פעור ומעלה שאף כי הגויים אינם יכולים לקלל את ישראל, כאשר הם חוטאים, בכך שהם דבקים במעשי הגויים האלה ובהם, מופיעה המגפה. ישראל מוגנים מפני קללת הגויים כשה' מגן עליהם, אבל אין הם מוגנים כאשר הם חוטאים במעשי הגויים. ה' שומר על ישראל, אך לא בכל תנאי: גורלם של ישראל תלוי במעשיהם.
