ברשימה זאת מבקש אני לחזור לימי המשנה, ולעיין במעין הצעות לנישואים שנמסרו לנו על ידי רבן שמעון בן גמליאל (תענית ד, ח) בסיפור הקלאסי שבו "בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ… וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים". "חוֹלוֹת" היינו רוקדות ושרות. "וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ". אחרות שינו את הטקסט: "אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה" – שקול איזו אֵם עתידה הבת להיות. קבוצה שלישית מדברת על יראת ה': "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל", וְאוֹמֵר, "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי לא, ל־לא). משער אני שלא הבנות היפות היו שרות "הֶבֶל הַיֹּפִי"… וכן אני יכול לתאר לעצמי קולות נוספים במקהלה, אקדמאיות – על מחשביהן הניידים – השרות: "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט, יד). ובעלות אינטליגנציה רגשית מפותחת האומרות כנגדן (יד, א): "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ".
לבבות חלוקים
אמרות חכמה נוספות הגיעו אלינו. כך במשלי (כז, טו): "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה". איך ייראה ביתכם? האם חלילה נוכחות האחד תהפוך עבור השני לטפטוף בלתי פוסק, מטריד ומעצבן של מריבות והאשמות הדדיות, כדֶלֶף ביום סגריר שבו אי אפשר לברוח החוצה? דימוי זה נתן לי להבין במלוא עומקו את הביטוי "שלום בית", המהדהד באיוב (ה, כד): "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ". וכאן אמרה לי אשתי שכדי להבין את הבעיות הנוצרות לעיתים בדינמיקה הזוגית, עלינו להכיר שהלבבות עלולים להיות חלוקים בתוך עצמם. דוגמה אחת תבהיר את הבעיה.
לפנינו זוג הורים, ולהם מספר ילדים. האישה "לא עובדת". כלומר, היא "רק" מטפלת בילדים, בבית ובכל מה שמסביב להם. משכורתו של הבעל איננה מספיקה ומשיכות היתר תופחות. הוא מטיח כלפיה "לכי לעבוד, עצלנית!", והיא מחזירה לו: "תהיה גבר ותפרנס את משפחתך". לכאורה קונפליקט קשה בין בני הזוג, אולם לאו דווקא! מתחת לפני השטח הדינמיקה מורכבת הרבה יותר. בתוך כל אחד מהם שוכנים שני קולות המצויים בקונפליקט סמוי. היא הייתה רוצה לעבוד מחוץ לבית, כדי "לצאת" ולמצוא יותר סיפוק, וגם לעזור בנטל הכספי. אך היא חוששת, פוחדת מה"חוץ", או לחלופין, הערך של "לגדל את הילדים שלי בעצמי", מקונן בה בכנות. היא בחרה באחד הקולות, אך היא סובלת בשמעה את השני שלא שתק.
הגבר, גם הוא חצוי. אחד הקולות שבקרבו הוא קול גאוותו הפגועה, קול הדורש ממנו להיות "הגבר המפרנס". הקול השני, הריאליסטי יותר, מרגיש שהוא נזקק לעזרת בת־זוגו. לו היו בני הזוג חייבים להכיל את הקונפליקט כל אחד בתוכו הייתה המועקה הנפשית כבדה מדי. "למזלם", בן/בת הזוג לוקח על עצמו את אחד הקולות. עד כמה שזה נראה פרדוקסלי, קל יותר לאישה להתמודד עם הקול שלה המייסר אותה על שהיא "איננה עובדת", כשאותו הקול עזב אותה "ועבר לגור" אצל בעלה. מעתה היא חופשייה להתמקד בקול האומר לה "תישארי בבית", תוך ויכוח לוהט עם בעלה ודרישתו. וכך גם ביחס לקונפליקט אצל הגבר. כל אחד מתבצר בקול שנשאר אצלו, מקצין, ו"שוכח" את הקולות שנדחקו.
מהמשפחה לפוליטיקה
ר' משה בן יהודה אבן מכיר כתב בספר "סדר היום", שהמאבק לשלום בית מטרתו "לקרב לב ישראל להיות אחד, ולא יהיה ביניהם חלוק לבבות, והוא עיקר גדול שהעולם עומד עליו". דינמיקה מקבילה פועלת גם בפוליטיקה. על שני המחנות, ימין ושמאל, להבין ששני הקולות שוכנים בכל אחד מהם, ועליהם להכיל את שניהם. על הימין לשמוע גם את הקול הקורא לחשוב על ויתורים והמודאג מהעשבים השוטים העלולים לצמוח, חלילה, בגנו. ואולי גם ישמע מחנה השמאל את קולו המודחק, המשמיע הרהורי הערצה סמויה לנוכח האידיאליזם של היריבים, המשמעות הממלאת את חייהם ונכונותם להקרבה למען ארץ ישראל. ואולי יוכל להישמע גם קולה החלוש של הדאגה הביטחונית שאחרי הוויתורים, דאגה שלהט הוויכוח משתיק.
אולם כשהקול המושתק הופך קולו של השני, משתחררים האדם והמחנה מהצורך להתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים, והדרך להסלמה סלולה. סיכוי קלוש ביותר שמישהו יעשה "חשבון נפש" כשבן שיחו, יריבו, הוא זה המטיח בפניו את בעיותיו. הטחת ה"אתם" משתיקה כל ביקורת עצמית, ומעגנת את האדם חזק יותר בעמדותיו.
אולם האם ניתן ללמוד משלום הבית המשפחתי לשלום הבית הלאומי? כאן רוצה אני להביא בפניכם שוב בלשונה ובמילותיה את תשובתה של רִנה, אשתי הפסיכולוגית:
אכן ניתן ללמוד משהו מהדינמיקה המשפחתית לדינמיקה הפוליטית הלאומית. זאת למרות השוני הקיים בין ה'מיקרו' ל'מאקרו', ולמרות ההבדלים בעוצמת מאבקי הכוח ובכלים שבהם משתמשים האנשים במאבקיהם הפוליטיים. בפוליטיקה המצב בעייתי ומסובך יותר, וזאת היות שכמעט לא קיימים בה אותם הבלמים החיוביים הפועלים בזוגיות: 'אַהֲבָה וְאַחֲוָה, וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת', או כבררת מחדל: הערכה, הכרת טובה, חמלה, ואף ההרגל לחיים ביחד, העשויים לעזור לפתור את המחלוקות במשפחה. בפוליטיקה, מאידך, קל יותר להפוך את האחר לרע מוחלט, לשטן או לפחות לבעל בריתו. מספיק להרהר בביטויים של יחידים במדיה, ההופכים עד מהרה כדורי שלג מתגלגלים: "אתם, אתם, אתם". בימים של טרום בחירות, כשהפוליטיקאים משתמשים בטרמינולגיה מפרידה ובמאבקי הכוח האלה על מנת להגדיל את "בייס" הבוחרים שלהם, הסכנה להסלמה גדולה פי כמה, והבלמים חלשים בהרבה.
ולסיום רוצה אני להוסיף עוד סימן שאלה: האם נזכה לגדל ילדים שלא ירגישו "דֶּלֶף פוליטי וקיומי, טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר"?
