הציונות הדתית כבר מזמן איננה מקשה אחת. ההתפלגות שלה, יש שיאמרו ההתפוררות שלה, ניכרת בכל תחום: בפוליטיקה, בחינוך, בתרבות ואפילו בהתיישבות. החלוקה המרכזית היום בתוכה היא לשתיים – בקצה האחד נמצא זרם החרד"ל ובקצה השני זרם שאין לו שם ברור. יש המכנים אותו "ליברל", יש המכנים אותו "פתוח", ועוד שמות שונים. זרם זה נתפס בדרך כלל כ"חלש" יותר מבחינה דתית וכמי שאינו מייצג נאמנה את דרכה של הציונות הדתית הקלאסית, קרי את הזרם המוביל בציונות הדתית בשישים השנים האחרונות, הזרם שצמח מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב, בראשות הרצי"ה קוק.
תפיסה זו נכונה ולא נכונה כאחת. היא לא נכונה, כי זרם זה איננו באמת חלש מבחינה דתית. הוא בעל חוזקה ועוצמות אידיאולוגיות. אך היא נכונה, כי מבחינות רבות זרם זה אכן איננו המשך ישיר של הציונות הדתית הקלאסית. בדברים הבאים אבקש לטעון כי זרם זה מקורו אחר. שורשיו נטועים בערוגה אחרת מזו שבה צמחה "הציונות הדתית הקלאסית", הן מבחינה תרבותית והן מבחינה גיאוגרפית, ואף יש לו שם. מדובר באורתודוקסיה המודרנית, שצמחה בארה"ב והיגרה לארץ.
הבדלים חוצי אוקיינוס
קיים דמיון בולט בין הציונות הדתית שצמחה בארץ ישראל ובין האורתודוקסיה המודרנית שצמחה בארה"ב. למעשה, ניתן לומר שמדובר בתנועות אחיות. שתיהן הוקמו בראשית המאה העשרים, לשתיהן "מוסד אב" שהוציא מתוכו את שדרת ההנהגה המרכזית של התנועה (הישיבה המרכזית העולמית, לימים מרכז הרב, בארץ; והישיבה־אוניברסיטה בארה"ב); שתיהן תומכות במפעל הציוני; שתיהן מפגינות פתיחות למודרנה ולערכיה ושתיהן מביעות נכונות לשיתוף פעולה מסוים עם זרמים אחרים – עם הציונות החילונית בארץ ועם הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב.
אבל לא רק בהיבטים החיוביים הללו מתדמות שתי התנועות. שתי התנועות חוו התקפות חוזרות ונשנות מצד הפלג החרדי שהתנגד להן. הציונות הדתית נתפסה כפורצת גדר וכפשרנית מבחינה הלכתית. היו אף שהגדירו אותה "עבודה זרה בשיתוף". לאותם טונים גבוהים הגיעו גם ההתנגדויות לאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב. גם אותה האשימו בפשרנות ובוויתור על קודשי ישראל לטובת החיים המודרניים. כדי להבין את עוצמת ההתנגדות די לציין את העובדה שהרי"ד סולבייצ'יק, מנהיגה של התנועה, לא הורשה לשאת הספד בהלווייתו של ראש ישיבת לייקווד, הרב אהרן קוטלר.
ויחד עם זאת, הבדלים מרכזיים קיימים בין שתי התנועות. שורש ההבדל טמון בשמן של התנועות. ציונות דתית כמשמעה כן היא – גרסתה הדתית של הציונות. שם זה מייצג את עיקר מטרתה של התנועה: מתן פרשנות דתית־משיחית לשיבת ציון, וגיבוש אידיאולוגיה שתהלום פרשנות זו. הפתיחות של הציונות הדתית למודרנה היא רק נגזרת של עקרון יסוד זה. כדי לחזור לפוליטיקה העולמית יש לרדת אל החומר ולשלב ידיים עם העולם העכשווי. זוהי הדרך לגיבושה המחודש של הזהות הלאומית, שמסמלת את גאולת העולם.
סיפורה של האורתודוקסיה המודרנית, לעומת זאת, שונה מעיקרו. כשמה, האורתודוקסיה המודרנית לא מבקשת לעצב תפיסה ציונית חדשה (המושג ציונות נעדר משמה) אלא זהות דתית חדשה. המפגש עם העולם החדש והמודרני באמריקה הפתוחה גרם לה להבין שלא ניתן עוד לשמר את צורת החיים המזרח־אירופית, ומתוך הערכה (על גבול הערצה) לעולם הערכים המערבי היא עיצבה תפיסה דתית חדשה, המבקשת לשלב באופן הרמוני חיים אורתודוקסיים עם חיים מודרניים. תמיכתה בציונות היא רק נגזרת אחת של שאיפה זו אך בהחלט לא המרכז וגם לא העיקר (נזכיר כי הרב סולובייצ'יק ביקר רק פעם אחת בישראל, בשנת 1935, וסירב להצעה להתמנות לרב ראשי בשנת 1953). את האורתודוקסיה המודרנית העסיקו יותר נושאים כמו שילובם של לימודים אקדמיים בלימוד הישיבתי, מעמד האישה, היחס ללא־יהודים וכדומה.
הבדלים רבים נגזרים מעמדות מוצא שונות אלו. בעוד מוקד המחשבה המרכזי של ההגות הציונית־דתית הוא הקולקטיב או הלאומיות הישראלית, מושא המחשבה המרכזי של ההגות האורתודוקסית־מודרנית הוא האדם הפרטי וחירותו. בעוד תורתו של הרצי"ה קוק מכונסת בספר ששמו "לנתיבות ישראל", הרי"ד סולובייצ'יק ריכז את הגותו בספרים ששמם "איש האמונה הבודד" או "איש ההלכה". בהתאם לכך, הציונות הדתית מרוכזת סביב הזהות הממלכתית, בעוד האורתודוקסיה המודרנית נשענת על המודל הקהילתי, כמשענת לזהות היהודית האישית של האדם. פער זה הוביל לכך שבעוד הציונות הדתית הועידה את בוגריה לתפקידים ממלכתיים, האורתודוקסיה המודרנית הועידה את בוגריה לשמש רבני קהילות ברחבי היבשת.
מבחינת עמדתן הציונית, הציונות הדתית העניקה פרשנות מטפיזית להיסטוריה וראתה במפעל הציוני מימושו של חזון משיחי. רחוקה מכך הייתה האורתודוקסיה המודרנית. רוב מוחלט של מנהיגיה נמנע מלהתיימר להבין את כיוונה ומשמעותה של ההיסטוריה. במפעל הציוני הם ראו רק מסגרת המאפשרת את תחייתו של העם היהודי וסירבו לראות בו "ראשית צמיחת גאולתנו". גישתם לציונות הייתה פרגמטית בעיקרה, ועל כן רבים מהם לא התנגדו להחזרת שטחים תמורת שלום.
מהפכות מבפנים
לאורך המאה העשרים פעלו תנועות אלו במקביל, במקומות שונים על רחבי הגלובוס, ועל כן לא ניכרה השפעה ממשית של האחת על השנייה. ואולם, מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, שזעזעו את העם היהודי בכללו, שינו את המצב. בארץ, מאורעות אלו הביאו להשתלטותה של אידיאולוגיית מרכז הרב על הציונות הדתית, שהפכה לשחקן מוביל בעיצוב סדר יומה של המדינה. הקמת גוש אמונים הציבה אותה בחוד החנית הציוני (לפחות בעיניה) והעמיקה את האידיאולוגיה המשיחית שבה דגלה. מנגד, מעבר לים ביססו מאורעות אלו את ההבנה שעתידה של היהדות איננו בגלות כי אם בארץ ישראל, והחל גל עלייה מתעצם והולך של אורתודוקסים מודרניים לארץ. בין העולים היו מנהיגים מרכזיים של התנועה, כמו הרבנים אהרן ליכטנשטיין, דוד הרטמן ושלמה ריסקין, אשר הקימו בארץ קהילות, מוסדות וישיבות ברוח האורתודוקסיה המודרנית, שמשכו אליהם בעלי בתים ותלמידים רבים.
אך טבעי היה שהתנועה שתקלוט את אותם אלפי אורתודוקסים מודרניים היא הציונות הדתית, אולם קליטה זו לא הצליחה לטשטש את ההבדלים בין התנועות, והאורתודוקסיה המודרנית החלה להשריש בתוככי הציונות הדתית את רוחה ועולמה, ובכך למעשה לפתח זרם חדש: אורתודוקסיה מודרנית ישראלית (ובקיצור: אמ"י).
את עקבות ההשפעה של האורתודוקסיה המודרנית על הציונות הדתית ניתן למצוא כמעט בכל תחום. סימפטום אחד לכך הוא היחס לדמותו של הרב סולובייצ'יק. עד לשנות התשעים, קשה לצייר השפעה כלשהי של הרב על הציונות הדתית. חיבורים ספורים שלו תורגמו לעברית, וגם הללו לא נכנסו לישיבות. רב בכיר בציונות הדתית, חניך ישיבת מרכז הרב, העיד בפניי שבתקופתו נהגו לקרוא את ספריו של הרב סולובייצ'יק (אם בכלל) על המיטה, לפני השינה. כל זאת השתנה בעשורים האחרונים. דמותו של הרב סולובייצ'יק הפכה לבולטת ורבת השפעה, הן בלימוד הישיבה והן בעולם המחקר. חיבוריו תורגמו לעברית, נוסדה הוצאה מיוחדת לפרסום כתביו, ושיעורים על משנתו החלו להינתן בישיבות ובאקדמיה. עובדה מייצגת היא שספר שיחות שלו עם חתנו, הרב אהרן ליכטנשטיין, הוצג בפרסומות לציבור כאחד מספרי ההגות החשובים ביותר שקמו לציונות הדתית.
אבל כאמור, זהו סימפטום בלבד. המהפכה שחוללה האורתודוקסיה המודרנית בתוככי הציונות הדתית היא רחבה בהרבה. לא רחוק מן האמת לטעון שרוב השינויים המרכזיים שעברו על הציונות הדתית בעשרות השנים האחרונות נעשו בהובלת חניכי האורתודוקסיה המודרנית.
כך למשל, את השילוב של תורה ומדע או תורה ולימודים אקדמאיים הובילו אוניברסיטת בר אילן וישיבת הר עציון, שנוסדו על ידי חניכי האורתודוקסיה המודרנית; מפעל לימוד התורה לנשים – מדרשת לינדנבאום החלוצית, בית מדרש מתן ועוד – הוקמו על ידי חניכי וחניכות האורתודוקסיה המודרנית; התוכנית להכשרת יועצות הלכה נוסדה על ידי הרב והרבנית הנקין, שהגיעו מארה"ב; ארגונים שנועדו להפריט את שירותי הדת – ארגון "חופות" ו"השגחה פרטית", בתי דין עצמאיים לגיור קטינים ולהתרת עגונות – נוסדו ונתמכו על ידי רבנים מן האורתודוקסיה המודרנית; מכונים ורשתות חינוך מסועפות בעלי אוריינטציה מודרנית – כמו רשת "אור תורה סטון" ומכון הרטמן על סניפיו השונים – הוקמו על ידי חניכי האורתודוקסיה המודרנית; בראש ישיבות מרכזיות – כמו הר עציון, מעלה אדומים ומעלה גלבוע – הוצבו רבנים יוצאי ארה"ב, שהכירו ואימצו ערכים מערביים; ארגון הרבנים הליברלי "בית הלל" מורכב בחלקו הגדול מרבנים שעלו מארה"ב או שהתחנכו במוסדות שהוקמו על ידי חניכי האורתודוקסיה המודרנית; ואפילו את המאמר המכונן להצדקת מפעל ההסדר, המשלב שירות צבאי עם לימודי ישיבה, כתב לא אחר מאשר הרב אהרן ליכטנשטיין, חניך האורתודוקסיה המודרנית.
כל השינויים הללו משקפים את תקומתו של זרם אחר בתוככי הציונות הדתית, שמקורו בארה"ב, ושדורש התייחסות מכובדת ורצינית יותר מאשר כינויו כ"לייט" או "ליברל". ההתרחקות של זרם זה מהאידיאולוגיה הסדורה של משנת הציונות הדתית מבית מדרשם של הרבנים קוק לא מבטאת חולשה, כפי שרבים מנסים להציג, אלא אימוץ השקפה שונה, שלה היסטוריה, שאיפות ומנסחים עצמאיים.
זרם זה קרוב מאוד לקולות אחרים שנשמעו בציונות הדתית, כמו הקיבוץ הדתי, ואולי בכלל למייסדים של המזרחי לפני שזו נכבשה על ידי תורת הראי"ה. ואולם, מהתבוננות במפעלים המרכזיים המובילים כיום קו זה ניכר כי רובם שייכים לאורתודוקסיה המודרנית.
בחזרה אל הקרון
אך מעבר להיבטים הללו, בין הציונות הדתית הקלאסית ובין האורתודוקסיה המודרנית הישראלית יש הבדל יסודי נוסף, שעלול להקשות מאוד על שיתוף הפעולה ביניהן. המדובר ביחסן של התנועות לחברה הישראלית החילונית.
הציונות הדתית הקלאסית עודנה שואפת להיות נהג הקטר של המפעל הציוני. היא אוונגרד בתפיסתה. יש לה ביטחון רב בדרכה, והיא משוכנעת שרק תפיסה ציונית־אמונית מהסוג שיש לה תוכל לקדם את מדינת ישראל לעבר יעדיה. שותפותה עם הציונות החילונית, לאור זאת, איננה שותפות בין שווים אלא רתימתה של האחרונה לעגלה שהיא מובילה. ציונות דתית זו בטוחה, כפי שאביה המייסד, הראי"ה קוק, היה בטוח, שיום יבוא והציונות החילונית תכיר באמיתות דרכה ותאמץ את זהותה. ומפני שהיא מבטאת תפיסה אלטרנטיבית לציונות, ושמרנית בתפיסתה הדתית, בני בריתה הטבעיים הם החרדים, שלפחות זהים להם בתודעה הדתית.
האורתודוקסיה המודרנית הישראלית, לעומת זאת, איננה רואה עצמה כקטר אלא כאחד הקרונות ברכבת הציונית. היא רואה עצמה שותפה שווה למאמץ לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל, ולא מתיימרת לקבוע שרק בידה המפתח להצלחת המפעל. במקום פטרונות היא מחפשת שיתוף פעולה עם הציבור החילוני, ובמקום עליונות אידיאולוגית היא מבקשת להצמיח יהדות בגוון חדש, מתוך המפגש שנוצר בין הזרמים המגוונים שבמדינה. שאיפתה איננה לשמר חיי תורה קלאסיים, כפי שהחברה החרדית מגלמת, אלא לכונן יחד יהדות עדכנית ורלוונטית, שנוגעת בכל יהודי במקומו שלו. זהו חזון אחר ותפיסה עצמית שונה לחלוטין מזו של הציונות הדתית הקלאסית, ועל כן שותפיה הטבעיים הם החילונים, ואילו מתנגדיה הם החרדים.
בשנים האחרונות ניתן לחזות בהכלאות שונות שנוצרות משתי התנועות – תלמידים שיונקים מבית המדרש של מרכז הרב ושל ישיבת הגוש כאחת, ואף ניכרות השפעות הדדיות (פתיחות מסוימת ללימודים אקדמיים בציונות הדתית הקלאסית ותזוזה אל הימין הפוליטי בקרב האורתודוקסיה המודרנית הישראלית). ואולם, עדיין רחוקות התנועות זו מזו. לשתיהן תעודת זהות שונה. לשתי התנועות יש "הרב" שלהן, הן בעלות מוסדות חינוך שונים, יש להן סל ערכים שונה, חזונות שונים, יחסים שונים לחברה הישראלית ומבט אחר על התורה והמסורת. כל ניסיון להדביק כינויים, מזלזלים יותר או פחות, לאחת מהן, חוטא למהותן, שכן "לייטים" קיימים בכל תנועה. שתיהן בעלות היסטוריה ועומק אידיאולוגי, לעיתים הפוכים לחלוטין. אז מה מאחד ביניהן מלבד הכיפה הסרוגה שעל הראש? זו שאלה שעתידה עוד להתברר.
