מבקש אני להזכיר כאן דמות יהודית שפעלה בין שתי מלחמות העולם, ושהייתה עדה לטרגדיה של עמנו. זהו וולטר בנימין (1892־1940), הידוע כ־וולטר בנג'מין, יהודי יליד גרמניה, אחד מגיבורי התרבות בעולם האינטלקטואלי הפוסט־מודרני. כמה מעבודותיו, הקשות לקריאה ולהבנה, תורגמו לעברית. אך אולי הביוגרפיה הטרגית שלו חשובה יותר מכתביו. משתקפות בה אמונותיו ואשליותיו, שאפיינו רבים מבני דורו. ידידו גרשם שלום, חוקר הקבלה, ניסה לשכנע אותו שיעלה ארצה, ואף השיג עבורו משרה אקדמית. אולם וולטר בנימין סירב. הציונות הייתה עבורו פרובינציאלית, ולא יכלה להתחרות עם אירופה התרבותית.
פסק ההיסטוריה, כידוע, היה שונה. עם עליית הנאצים (ימ"ש) לשלטון, ברח לצרפת. אחרי נפילת צרפת, בספטמבר 1940 עבר, למרות לבו החלש, את הרי הפירנאים וביקש להיכנס לספרד, כשבידו ויזת מעבר לארה"ב. למרות הוויזה המחסה והמקלט נשללו ממנו, כמו מפליטים אחרים. ברור היה לו שעתידו יהיה טרגי. וולטר בנג'מין איבד את עצמו לדעת. אכן, מותו היה טרגי באופן כפול. בבוקר שלאחר מותו הורשו הבורחים להיכנס לספרד, אבל עבור בנג'מין זה כבר היה מאוחר מדי.
להתקדם הפוך
בביתו של וולטר בנימין הייתה תמונה שצייר הצייר השוויצרי פול קליי. הייתה זו תמונה של מלאך בסגנון מודרני. בנג'מין ראה בו את מלאך ההיסטוריה, שלדבריו צועד אחורנית. זאת הייתה הרגשתו לאור ניצחונות הנאציזם, ניצחונות שהסכם מינכן סימל אותן יפה. ההיסטוריה מתקדמת מבלי שתדע לאן, כאדם ההולך אחורנית ולא רואה את התהום. ציור יפהפה. אך הפלא ופלא, מבלי דעת, הגיע בנג'מין לאחד הציורים החזקים ביותר של ההגות השקועה בשפה העברית.
כדי להבין זאת נתחיל בכמה הערות לשוניות לגבי כיווני הזמן בשפה העברית, שיובילו אותנו לפרדוקס המצפה לנו. בשפה העברית, את העבר אנו מבטאים במילה "פנים" ("לפנים בישראל") ואילו העתיד הוא אחור ("אחרית הימים"). במילים אחרות, בעברית אנו מתקדמים הפוך. ההגיון בכך הוא שאת העבר אנו כבר מכירים, אבל אנו מתקדמים לכיוון העתיד בהליכה לאחור, וזאת כי אין אנו יודעים מספיק על העתיד.
כך גם בתוספתא בחגיגה (ב, ג): אסור לנו להסתכל על "מה לפנים ומה לאחור" כלומר "מה היה (לפני מעשה בראשית)… ומה עתיד להיות באחרית הימים", וכך גם כאשר ביקש משה לראות את רבי עקיבא בן יוסף, אומר לו הקב"ה "חזור לאחוריך" (מנחות כט ע"ב). ההתקדמות בזמן היא אכן הליכה אחורנית. בהליכה מעין זאת פנינו מופנים אל מה שכבר "עבר". מה שעתיד להיות עומד מאחורי גבנו. את העבר אנו יכולים להכיר, לא כך את העתיד.
צחוק הגורל
ההתקדמות בבחינת "חזור לאחוריך" היא אכן דימוי עברי. ולמרות זאת יש הבדל עקרוני בין גישתו של וולטר בנימין לבין המחשבה היהודית. ביהדות, האדם הוא זה החוזר לאחוריו. לא כך הקב"ה. אמנם אינני יודע אם "מלאך ההיסטוריה", המתואר בציור אצל וולטר בנימין, מכיר את העתיד – אך בוודאי שולחו, הקב"ה, מכיר אותו: "הכל צפוי והרשות נתונה". ובנוסף, לפי המחשבה היהודית יש בהיסטוריה כיוון ותכלית, אף על פי שהיא מתמהמהת.
כך למדנו על פרדוקס יסודי בעניין זה: אנו צריכים להאמין שיש יד נעלמת המדריכה את ההיסטוריה, אך אנו, בני האדם, אין אנו יכולים לקרוא אותה מראש. אף דברי הנביאים שלכאורה מספרים על העתיד – סתומים הם. אי לכך חייבים אנו לנהוג על פי תבונתנו האנושית כשהיא מודרכת על ידי יראת השמים שבנו.
לעינינו האנושיות, שאינן יודעות לקרוא את העתיד, התפתחות ההיסטוריה יכולה להיראות אבסורדית. זהו הסוד שבשמות האבות, ובייחוד "יצחק": "הלבן מאה שנה יולד… אחרי בלותי הייתה לי עדנה… צחוק עשה לי א־להים, כל השומע יצחק לי".
אכן, ניסיונות רבים מצפים לנו, החל מהביוגרפיה של האבות ועד ההיסטוריה של הבנים. יצחק יעבור את ניסיון העקדה, יעקב את ניסיון הגלות. אולם בצחוק שבלידתו של יצחק, מבוטאת הדרישה לאמונה ולתקווה בלתי מתקבלת על הדעת, לתקווה שלכאורה אינה יכולה להתממש, לירושלים שתקום לתחייה אחרי אושוויץ.
בסיפור "בן המלך ובן השפחה שנתחלפו" מתאר ר' נחמן מברסלב את התועים ביער השומעים לפנות בוקר צחוק רועם המזעזע את כל אילנות היער. מאוחר יותר מבאר להם "איש היער" את הסוד. זהו הצחוק שהיום צוחק מהלילה. בדברים אלה מהדהדים דברי המשורר בשיר המעלות שבתהילים: "אז ימלא שחוק פינו". זהו שחוק הגאולה על הגלות. זהו הצחוק שבא לידי ביטוי בשמו של יצחק. ואנו בני יצחק מאמינים שוולטר בנג'מין טעה, והתקווה המתממשת תנצח את הייאוש. וחבל שלא חיכה עוד קצת, כאשר הדלת נפתחה לספרד והכניסה לוולטר בנימין נפתחה. ועל כל פנים, אל נא נהיה כל כך בטוחים היכן העתיד והיכן העבר.
