מפה ישנה משנת 1944 שאותרה בימים האחרונים באוניברסיטת בר אילן מעניקה על הדרך אישוש לשיטה המסורתית המתעקשת שכיפת הסלע ניצבת על מקומו של היכל בית המקדש. על פי התלמוד הירושלמי במסכת עירובין המקדש היהודי נבנה כמקדשים אחרים בעת העתיקה על ציר מזרח־מערב מדויק, כך שהשמש זרחה בכל בוקר בדיוק מול פתח ההיכל: "כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז". אחד בתקופת טבת הוא היום הקצר בשנה – 21.12 על פי התאריך הלועזי, ואילו אחד בתקופת תמוז הוא היום הארוך בשנה – 21.6.
רוב מוחלט של החוקרים באקדמיה וכן של אנשי ההלכה מקבל את המסורת היהודית הטוענת שהסלע שמתחת לכיפת הסלע הוא אבן השתייה – מקום קודש הקודשים. חיזוק לתפיסה הזאת שואבים אנשי השיטה המסורתית מכך שהקיר המזרחי של רחבת כיפת הסלע בנוי בקו צפון־דרום כמעט מדויק. העובדה הזאת איננה מקרית, ונובעת ככל הנראה מכך שהקיר הזה משמר את מעבר הגובה המשמעותי ביותר במקדש – הירידה מעזרת ישראל לעזרת נשים, על 15 המעלות המפרידות ביניהן.
במפה הישנה שאותרה כעת אפשר לראות שבשנות הארבעים עוד נמתחו ממזרח לרחבת כיפת הסלע שני קירות מקבילים הניצבים בקו מזרח־מערב מדויק, ובאורח פלא שוכנים בדיוק על הנתיב הקדום של קירות עזרת הנשים שהייתה במקדש – בהנחה שקודש הקודשים אכן ניצב בכיפת הסלע. מי שזכה לראות בשטח ולא רק במפה את החומות הללו של עזרת הנשים הוא לא אחר מד"ר מיכאל בן־ארי, מי שהקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לעניין מתחמי הקדושה בהר הבית.
מדברי בן־ארי עולה שהטרסות על תוואי חומות עזרת הנשים ניצבו על עומדן לפחות עד לשנת 2000. אחרי עליית אריאל שרון להר הבית בשלהי ספטמבר 2000 נסגר ההר בפני יהודים למשך כמעט שלוש שנים, והמוסלמים ניצלו את השנים האלו כדי למחוק שרידים עתיקים במתחם המקודש, ובין השאר את שתי החומות־טרסות הללו.
בן־ארי: "באחד מביקוריי בהר הבית בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת הזדמן איתי מבקר נוסף. כשהגענו לצד המזרחי של ההר הוא הפנה את תשומת ליבי לערמת אבנים הנמשכת מקצה הפינה הדרומית־מזרחית של רחבת כיפת הסלע לכיוון מזרח בקו ישר. הוא העריך בפניי שכנראה מדובר בערמת אבנים המכסה את יסודותיה של חומת עזרת הנשים".
ההכרזה של בן שיחו הביאה את בן־ארי להרהורים ממושכים בעניין לאורך שנים, אולם רק בשנת 94' סיפקה חפירה של הרשויות המוסלמיות בהר קצה חוט לבן־ארי בעניין הזה. בסמוך לגל האבנים הארוך שזוהה בידי מלווהו כחומת עזרת הנשים של הבית השני, הבחין אז בן־ארי באבנים מסותתות בסגנון הרודיאני שהוצאו ממעמקי האדמה במהלך חפירת תעלה במקום. בן־ארי הניח שהללו נפלו מהנדבכים הגבוהים של חומת המקדש, התפזרו מסביב, כוסו באדמה ושקעו בתהום הנשייה למשך אלפיים שנה.
אם זו אכן חומת עזרת הנשים, הירהר אז בן ארי, ואם אכן נכון הזיהוי המקובל של כיפת הסלע כמקום היכל המקדש, הרי שמדובר בשרידי החומה הדרומית של עזרת הנשים של המקדש. במקביל לו, הסיק, במרחק 135 אמות צפונה, יש לחפש את חומתה הצפונית של עזרת הנשים. בפעם הבאה שפקד את ההר, ובהיעדר היתר לערוך מדידה מדויקת יותר במקום, הוא שיער בצעדים מרחק של כשבעים מטר צפונה מחומת האבן המדוברת, שהם 135 אמה פחות או יותר לפי המידה המקובלת והממוצעת. ואכן, משהביט מערבה הופתע לראות גל אבנים מתמשך בקו ישר, דומה להפליא למקבילו הדרומי.
לאחר פתיחת הר הבית מחדש לעליית יהודים בשנת 2003, ואחרי שנים של הרס עתיקות נרחב בהר, ניסה בן־ארי את מזלו בעניין. כדוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן באותה עת, ביקש בן ארי ממשטרת ירושלים רשות לסייר במזרח ההר במטרה לאשש או להפריך סוף־סוף את השערתו. להפתעתו המשטרה נענתה לו בחיוב, אך התברר שהדבר נעשה מאוחר מדי. בן־ארי נכנס מרוגש בליווי שוטר במטרה לאתר את הממצא המדובר, ואולם מגלי האבנים כבר לא נותר אז זכר. הוא סירב להאמין שכל מה שהיה הושמד ונעקר, ושב פעמיים נוספות לחפש במקום את החומות הנעלמות – אך העלה חרס בידו, כלומר לא העלה בידו אפילו חרס.
כשכבר נטה לחשוב שרק דמיין את כל העניין, הגיעו לידיו תצלומי אוויר מתקופת המנדט הבריטי שהוכיחו לו שלא מדובר בהזיות. שכנו מקרני־שומרון סייע לו לאתר תמונות שבהן אפשר להבחין בבירור בקיומן של החומות המדוברות. מדובר בתצ"א מ־25.1.1946, שבוצע בטרם ניטעו עצי הזית במזרח הר הבית, ובו אכן נראות היטב שורות האבנים המדוברות וזאת אף שמדובר בצילום מגובה רב. המפה שנמצאה כעת, שנוצרה בשנת 1944 – שנתיים לפני הפקת התצ"א, מאשרת אף היא שהחומות הללו ניצבו כאן, בהר. הטרסות המדוברות מופיעות בה בבירור.
ובחזרה לימי כתיבת הדוקטורט. בן־ארי נטל את תצלום האוויר שהשיג ופנה לחישובים. על פי ממוצע המדידות שמדדו חוקרי ההר הוותיקים צ'רלס וורן וקונרד שיק במאה ה־19, הוא שיער ש־2.4 הסנטימטרים במפה המפרידים בין החומה הצפונית לדרומית, משמעם 73.2 מטרים במציאות. מכאן הסיק שגודל האמה הרלוונטי הוא כ־0.54 מטר בקירוב (73.2/135). בתנאים כאלו, כמובן, אין מדובר בנתונים מדויקים שלצורכם יידרש מחקר נוסף ומעמיק יותר. אפשרות עריכת מחקר כזה עדיין אינה נראית באופק, אבל כך או אחרת מדובר בשיעור אמה סביר למדי, לא רחוק מזה שאליו הגיעו חוקרים אחרים במסקנה מממצאים נוספים על ההר.
אף שהווקף השמיד את הטרסות, רישומן עוד ניכר גם בימינו בדמות בליטות מוארכות הגורמות לשביל שנסלל מאז להתרומם מעט. בן־ארי משער שחפירה ארכיאולוגית מדוקדקת בנקודה הזאת אם וכאשר תתאפשר תניב ממצאים ברורים שיסייעו בהכרעת העניין. ומי יודע? אולי יום אחד עוד יבנו כאן מחדש את חומות עזרת הנשים.
