מבקש אני שנלמד יחד כמה קטעים תלמודיים (בבא בתרא, דף עג), הידועים כסיפורי רבה בר בר חנא. רבב"ח היה אמורא מהדור השלישי, שנולד בבבל ועבר לארץ ישראל כדי ללמוד שם את תורתה. בנסיעותיו עבר מקומות רבים, ואותם הוא תיאר כמקומות מופלאים שהתמיהו את השומעים. סיפוריו הציבו בפני השומע דילמה: מצד אחד היה קשה לקבל את הסיפורים כפשוטם, מצד שני עזיבת הפשט הייתה נראית לקוראים כ"בגידה" בהם. במשך הדורות התפתחה פרשנות אלגורית של הטקסטים. וכך כותב המהרש"א: "אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים, כמו שנאמר 'יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשה ה" וגו'… מ"מ יש כאן דברים בגו". דהיינו, עלינו להבין את הכתבים בצורה אלגורית.
בדורות האחרונים זכינו לשני פירושים מיוחדים לסיפורים אלה: משל רבי נחמן מברסלב ומשל הראי"ה קוק. פירושים אלו שונים הם זה מזה. רבי נחמן מברסלב היה קשוב קשב מיוחד לסיפורי האבסורד. ר' נחמן, שהיה בעצמו אמן בתחום זה, הצליח לדעתי להחיות את מורשת האבסורד. הוא שבר את הרצף של הסיפור ויצר סמנטיקה נפרדת בכל אחת מהיחידות שלו וכן במכלול כולו. הראי"ה, לעומת זאת, שומר על הרצף בתוך האגדה וקורא אותה ככוליות אחת, אך באופן אלגורי. לדעתי לא נטעה אם נקבע שהראי"ה ראה בסיפורים אלה תיאור המציאות הרוחנית והתרבותית היהודית וניסה לחשוף את הדילמות הגדולות שבהן היינו נתונים בדברי ימינו, בימים הקשים של העבר, אך גם בזמן הזה.
הסכנה בים החכמה
נעמוד עתה על הראשון שבין הסיפורים. אביא אותו בפניכם בעיבוד עברי:
יורדי הים סיפרו לי (לרבב"ח) על הגל המנסה להטביע את הספינה. גל זה נראה בראשו אש לבנה. הוא נח מזעפו רק אחרי שחכמים הכו את הגל באלות שהיו חקוקים עליהן השמות הקדושים: "א־היה אשר א־היה, י"ה, ה' צ־באות, אמן אמן, סלה".
מה משמעות הסיפור? ננסה להבין אותו בעקבות פירושו של הראי"ה: הים נתפס כמשהו טהור. הוא סמל לרוחניות. ואף על פי כן, מצויות בו סכנות. הסיפור מלמדנו שאין זה נכון שבאופן מוחלט מה שלמעלה, הרוחני, הוא הטוב, ומה שלמטה, הגשמי, הוא הרע. אפשרי שגם ברוח ובתרבות שוכן הרע.
אכן, בים החכמה מצויות סכנות. יש גלים שרוצים להטביע אותנו, וישנה גם אש לבנה לפני הגלים, המסנוורת לפעמים את האדם ומטעה אותו. ישנן סכנות מטפיזיות המלוות את הגלים. לא רק יצר הרע הוא האויב. ישנם אויבים גדולים גם בתוך ים החכמה.
האדם אינו מפליג לבד. יש "נחותי ימא", מדריכים רוחניים, בים. אלה הם כוחות שאין אנו מודעים להם, הבאים לידי ביטוי בדמויות ספרותיות שונות. אותם אנשים שלוקחים את רבב"ח כאן לתוך הים הם המלחים. בנמשל אלה הם הכוחות המודעים והלא מודעים המגלים לנו את האמיתויות. אולם, גם אם מתגלה לאדם חזון מעבר לטבע, אין זה אומר שהחזון אמת. לא כל מה שבטבע הוא רע ולא כל מה שמעבר לטבע טוב. ישנן גם תופעות רוחניות מסוכנות בכך שהן מנסות להוביל אותנו אך גם לבלוע אותנו.
העימות עם הנצרות
לפי הראי"ה, דוגמה לסכנה שברוחניות, שגרמה לאחד העימותים המרכזיים שבהיסטוריה היהודית, עימות עם גל שיש בו אש שרצה להטביע אותנו, זוהי הנצרות: "והם הודיעו לו מהות כח הטומאה שמטבע לספינתא, שרוצה להטביע חס וחלילה את כנסת עם ד'". העימות עם הנצרות היה אחד הסערות ההיסטוריות שאיימו עלינו. עימות זה בא לידי ביטוי בדוגמות ובתזות הנוצריות המרכזיות. אחת מהן הייתה המאבק נגד המצוות, שנציגה הבולט הוא פאולוס ושיא ביטוייה הוא האגרת אל הרומים שבאוונגליון. טענה נוצרית מרכזית אחרת הייתה שהקב"ה בחר בישראל, אך הברית בטלה ובמקומה קמה ברית חדשה, שפירושה אובדן הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל: "כי אף שהתחיל השי"ת לגדל את ישראל, מאסם אח"כ. חס וחלילה".
הנצרות הסתמכה על ההיסטוריה של עם ישראל כהוכחה לאמיתותה. היהודים נרדפים ומושפלים. מכאן שהקב"ה מאס בישראל. אלא שבטיעון הזה יש שגיאה, ואף פשע. הנצרות לא רק הסתמכה על כך שהיהודים מושפלים, היא הביאה להשפלה זאת. פעילותה ההיסטורית של הנצרות לא היתה הוכחה אלא אמצעי. הנצרות לא הסתכלה באופן פסיבי על ההיסטוריה האנטי־יהודית, אלא היא זו שעשתה אותה באכזריות אין קץ. היא רדפה את היהודים וכך לכאורה התקיימה ה"הוכחה" הנוצרית לשפלותה של היהדות. ולכן, תקומתה של מדינת ישראל הייתה מכה תיאולוגית קשה לעמדה נוצרית קלאסית זאת. ההיסטוריה התהפכה.
עצם קיומו של עם ישראל בגלות היווה ומהווה את המסתורין העמוק ביותר שבהיסטוריה. באופן פרדוקסלי, דווקא הגלות חושפת את השגחתו של הקב"ה. ישנה המציאות הנראית לעיניים. אך העם הנראה כמת הוא היחיד המנצח את המוות. וזאת לא רק בעצם הישרדותו הביולוגית, אלא גם בהמשכיות המהותית שלו, בהיותנו בני אברהם יצחק ויעקב לא רק בגוף אלא גם ברוח. זוהי המשמעות של קביעתם של אנשי הכנסת הגדולה, שאמרו בתפילתם "'הגדול הגיבור והנורא" – אפילו, ואולי אף דווקא, בגלות.
