יש כותרות פשוטות וישירות שמעניקות תחושה מיידית של הספר, עוד לפני שחווינו אותו. וכך היה לי עם ספר זה, שהזמנתיו בשל כותרתו המסקרנת, ולפני שהספר שהגיע לביתי כבר התחלתי לגלגל במוחי את תוכנו ולהקשות קושיות על הנושא.
אסוציאציה ראשונה הייתה תופעת הרגישות היתרה, שעליה נכתב במדור זה במסגרת ביקורת על "אדם רגיש מאוד" (פוקוס, 2010). שאלתי את עצמי האם יש צורך במחקר על עדינות כשיש כבר מחקרים על רגישות ורגישות יתרה. ומה יוסיף ספר על העדינות? האם אנשים עדינים הם גם אנשים רגישים? והאם כל העדינים הם בעלי רגישות יתרה? הכרתי רגישים תוקפנים ובלתי נסבלים. מצד אחר, רגישות יתרה היא תכונה של חוסר איזון שהביטוי הנפשי המובהק שלה הוא הצפה רגשית. האם להיות אדם עדין פירושו להיות מוצף תדיר, ונשלט על ידי עומס רגשותיו? שמחתי לגלות ש"אנשים עדינים" מתמודד עם הנושא במכלול גווניו.
"אנשים עדינים" הוא ספר עיוני, שכמה מפרקיו אפילו כבדים מעט, ובשונה מ"אדם רגיש מאוד" שהוזכר לעיל אין הוא ספר שנועד להמונים, אינו ספר הדרכה מעשי, ואף אינו כתוב בגובה העיניים של הקורא המצוי, אלא בגובה עיניהם של אנשי חינוך וטיפול ושוחרי בודהיזם ופסיכולוגיה. לפנינו מחקר רב עניין ועשיר שלא נועד לקריאה מהירה מרפרפת, אלא להתעמקות. אך גם עבור הציבור הרחב יש בו רעיונות יקרי ערך למי שרוצה להבין את עצמו ואת זולתו, ולכן אביא מקצת מתובנותיו המעניינות.
מקור של כוח
הכותבת, ד"ר מיכל ברנע־אסטרוג, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם שכבר פרסמה ספר בשם "התבהרות – ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה" (רסלינג, 2017), מתארת את היותה שייכת למשפחת האנשים העדינים, ואת היכולת שלה לזהות את אחיה ואחיותיה לעדינות גם כאשר הם שונים מאוד זה מזה.
הרעיון המנחה את הכותבת, כך נראה, הוא הפיכת תכונה שברירית למכרה זהב, לעוצמה אישית ולערך מוסרי. עדינותך עלולה להפוך אותך לקרבן לאנשים כוחניים ממך, ולגרום לך להרגיש חבול ופצוע. אבל אתה או את תגלו בתהליך התפתחותי את יכולתכם להיות בני אדם שלמים וחזקים. תוכלו ליצור אינטגרציה בעולמכם הרגיש, ולהיות אותנטיים בלי צורך בתחפושות. מטרת הספר לפטור את העדינים מההרסנות ומהבלבול. כאשר הספיחים האלה נושרים, אומרת המחברת, העדינות הופכת לערך.
הנושא מוצג בראשית הספר דרך דמותו מכמירת הלב של רונן. מגיל ילדות חש עצמו רונן פגיע ושברירי ובלתי מובן במשפחתו. נער עדין ורוחני שעשה מאמצים ניכרים להיות כמו כולם, אבל בפנימיותו חש פער עם המציאות הסובבת אותו: חוסר הבנה במשפחה, הסתרה מתמדת של פגיעותו, ובעיקר תחושה של שבריריות, של עור דק מאוד וחדיר. הוא חש שהחיים קשים מאוד, ומה שבא לאחרים בקלות ובטבעיות מהווה עבורו משימה וקושי.
רונן סבל מאוד מתכונת העדינות שבו והחל לפתח סימפטומים פיסיים־נפשיים: כאבי ראש ובטן שהלכו והחמירו. התקפי חרדה ואומללות, ובעיקר תחושה שהעולם סוגר עליו. בהמשך הגיע לטיפול שהעניק לו כלים מצוינים לניהול נפשו וחייו. עדינותו הפכה למקור של כוח.
תיאור הדברים מזכיר לי מאוד את יונה אלון, כפי שדמותו משתקפת בספרו "כך להישאר לעולם", וגם סופרים כמו דבורה בארון שהסתגרה בביתה, כי העולם החיצוני איים עליה, להבנתי הסובייקטיבית. וגם זלדה, שמגעה עם העולם היה כאוב, עדין ובלתי תחרותי. ואני חושבת על דמויות ספרותיות כמו חיים נאחט ("סיפור פשוט"), האנו הקטן ("בית בודנברוק"), ציפורה ("בת ישראל") והגיבורה ללא שם מהרומן "רבקה" של דפנה דה מוריה, ועוד עשרות דמויות בסיפורת ובשירה המגלמות תכונה אוניברסלית המופיעה בכל זמן ומקום, ולכן יש לה ביטוי ספרותי כה רחב ומגוון.
שמירה על הנפש
העדינות היא אפוא עור דק, חדירוּת, היעדר מחיצה קשיחה בין האני והעולם. נער או נערה עדינים חווים פער בלתי נסבל בין עצמם לסביבתם, במיוחד כאשר אב קשוח או מורה בעל אופי רודני פוגעים בתחושת הביטחון וה"נורמליות", פגיעה שעלולה להתפרש על פני חיים שלמים. לכל אדם יש צורך בהחזקה והכלה, צורך שנוצר עם צאתו מרחם אמו ומלווה אותו כל חייו. הצורך הזה אינו מסופק במקרה של האדם העדין.
גם כאשר ההורים עצמים עדינים, מה שעשוי להקל מאוד, עדיין נדרש העדין להתמודד עם הגסות, עם הערות מביישות, עם גסות לשונית, עם תגובות ברשת, עם ביטויים חביבים ומקובלים כמו "מה קרה לך"? "איזה לא־נורמלי אתה", "תגיד, התחרפנת?" ודומיהם, או עם אדישות של אנשי מקצוע במצבים רגישים כמו אשפוז בבית חולים.
עד כאן רוב הדברים מתאימים גם לרגישות היתרה, אך כמו שצוין לעיל אין חפיפה בינה לבין העדינות. המחברת קובעת כנקודת מוצא לדיון את התובנה של פרויד על אודות המפגש בין פנים וחוץ. פרויד טען שבין החוץ והפנים קיימת שכבה שתפקידה לחצוץ, להחליש רשמים, להקהות גירויים, לשמור על הנפש מפני עודפים של מציאות. השכבה הזאת, אומר פרויד, צריכה להקריב את עצמה על מנת למלא את תפקידה, כי יותר מדי מציאות – הורגת.
שכבת נפש שמקריבה את עצמה, משמעותה להבנתי התקהות מרצון. אי־התייחסות אוטומטית לגירויים שונים ולידיעות שנוחתות עלינו מכל אמצעי התקשורת. פעם ידע האדם רק מה שמתרחש בסביבתו הקרובה, או מה שהעיתון מספר לו, ואילו היום החשיפה לאירועים הפכה לאויב הנפש, וכדי להתגונן מפניו יש צורך באי־הרגשה. אבל המחיצה מגינה לא רק בפני חדשות אלא מכל מיני התרחשויות זעירות בחיים היומיומיים שאין סיבה להפנים אותן, כמו פרצוף חמוץ של מישהו בסביבה או הערה קטנה ומעצבנת.
כלים לטיפוח עדינות
אנשים רגישים, אומרת ברנע־אסטרוג בעקבות פרויד, חווים כמויות יתר של מציאות. אבל מצד אחר, רגישות פירושה חיים, לכן יתר רגישות משמעותה יתר חיים. יתר כאב ויתר עונג. ומעבר לכך, היכולת לקלוט את החיים שונה מאדם לאדם ותלויה בנסיבותיו האישיות וברקעו.
וכאן באה ההבחנה בין רגישות לעדינות: הרגישות נכללת בעדינות, אך אינה זהה עמה, אלא משתכנת על הרצף של עדינות־גסות, ועשויה להיות בכל מקום על פני הרצף הזה. ונוסף על כך, הרגישות אינה תכונה טוטלית. היא עשויה להיות מוגבלת לעניין אחד, כמו בסיפור מפורסם המובא בספר על אדם שהיה רגיש אך ורק לריחות, אך ביתר תחומי חייו היה רחוק מרגישות ומעדינות. ומי אינו מכיר את הטיפוס האיום שרגיש מאוד רק לעצמו ואטום לזולת?
והנה מחשבת כפירה על כל הנושא: העם היהודי למוד סבל. ההיסטוריה שלנו כוללת אירועים מזעזעים. מי יכול להרשות לעצמו להתבצר באיזו עדינות חולמנית אחרי מלחמת העולם והשואה, כאשר מסביב קורים דברים כמו פיגועים, התנתקות, אסונות למיניהם? לא בכדי טיפחו מקימי המדינה והמדינה שבדרך את דמות הצבר השרירי העשוי ללא חת. לא בכדי לא עודדו את העידון אלא את החספוס והמוצקות. שהרי העדינות עשויה להפריע במצבים הדורשים קשיחות רבה.
אנשים עדינים בימינו משתתפים במלחמות, נאבקים על משרות, עומדים מול "בוסים" מתעמרים, ונלחמים את כל מלחמות החיים כמו כל אדם אחר, ומלכתחילה מוטב שיצמיחו קוצים, יפתחו ביטחון עצמי וכוחות פיסיים ויהיו קצת פחות עדינים על מנת לשרוד את החיים הלא כל כך קלים האלה.
אבל מהכיוון השני, העדינות אינה נעלמת כשמדכאים אותה, אלא הופכת לחולי, לתסביך, לנוירוזה, לדיכאון. והיא אינה חייבת להיות הרסנית, אלא יכולה להוות מקור כוח, כפי שמנסה המחברת להגיד לאורך הספר כולו, כשהיא נעזרת בפסיכואנליזה ובבודהיזם (לדידי, קצת יותר מדי בודהיזם). תהליך טיפולי מתאים שנעשה על ידי מטפל מתאים יאפשר לעדין בעל הקליפה הדקה להיות חזק ויציב בעדינותו. לשם כך עליו לרכוש כלים מתאימים כמו ויפאסנה למשל, שהיא "כלי המטפח עדינות".
אהבת אמת ויופי
העדינות הופכת לערך כאשר האדם עושה שימוש נכון ברגישותו כדי לחוש את הרגישות של עצמו ושל האחר – ולהיענות לה. הפגיעות שנצברו כתוצאה מהעדינות־רגישות יוצרות רגישות לכאב של העולם. המחברת רואה זכות גדולה בכך. אם אתה עדין וטיפחת את עדינותך בדרך הנכונה וללא הרסנות, הפכת אותה למודעות ולחמלה, לכאב נאצל. תנאי לכך: ריכוז והרגעה, שליטה עצמית ועקרונות אתיים נכונים.
רעיון מעניין אחר עוסק באדם ובסביבתו. האדם נושם את סביבתו ומושפע ממנה לטוב ולמוטב. סביבה שאינה מכילה עלולה לייצר חוויות שליליות שמשפיעות על הנפש תמיד. אבל, אומרת המחברת, זיכרונותינו גמישים, כמו כל דבר בנפש, וחוויות פוגעניות עשויות להתעמעם מעט ולקבל אופי שונה כאשר אנו נמצאים בין אנשים שמביטים בנו בעיניים יפות. הספר אמנם עוסק בעדינות וברגישות, אך מעפיל לגבהים של עיסוק בסוגיות חיים אוניברסליות מעבר לנושא העדינות.
בני אדם עדינים אוהבים יופי, אומרת המחברת. הם קשובים לטון האמת כמו מוסיקאים המבחינים בדקויות השונות. יש להם צורך חזק באמת. הם אותנטיים מאוד, אחרי שהשילו את קליפות ההסוואה וגילו את עצמם כבני אדם נאותים. ואוסיף שהעדינים הם אלה העושים את עולמנו יפה יותר. בן זוג עדין הוא אוצר רב ערך. אנשי מקצוע עדינים, בכל תחום, מפחיתים את רמת הסבל בעולם. ברנע־אסטרוג כתבה ספר עמוק ומרגש, מקיף ועדין. מסוג הספרים שבעיניי הם משני תודעה.
אנשים עדינים
התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות
מיכל ברנע־אסטרוג
רסלינג, 2018, 206 עמ'
