במדרש ויקרא רבה (ט, ג) הובאה אמירה משל ר' ישמעאל בר רב נחמן: "עשרים ושישה דורות קדמה דרך ארץ את התורה". כ"ו דורות לפני מתן תורה הייתה האנושות מצווה על הלכות דרך־ארץ, כלומר המוסר הטבעי האוניברסלי. בסיני נצטוו בני ישראל, ובעצם האנושות כולה, בשמירת התורה. ר' ישמעאל אייר את דבריו בכתוב המתאר את החיים אחרי הגירוש מגן העדן: "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (ג, כד), והסביר: "דֶּרֶךְ – זו דרך ארץ, ואחר כך עֵץ הַחַיִּים – זו תורה". מכאן הביטוי שהשתרש במסורת היהודית: "דרך ארץ קָדמה לתורה". בעקבות רבו, ר' שמחה בונם מפשיסחא, פירש הרבי מקוצק את המילה "קָדמה" בצורה יצירתית, ו"אמר שדרך־ארץ הוא הקדמה לתורה" (שיח שרפי קודש – מדות).
הגנה על הגר
מילים אלו מהוות תיאור מופלא של הרעיונות השונים הנלמדים בספר בראשית. דוגמה מיוחדת מצויה בסיפור סדום, שם מסופר כיצד הזרים המגיעים לעיר נתונים לשרירות לבם של התושבים ללא הגנה כלשהי. אל מול התנהגות זאת, ספר בראשית מעמיד את הרעיון של יראת ה': ה' הוא האחראי על הנמצאים בסכנה. וכך, אברהם החושש לגורלו בהגיעו לגרר מביע זאת בדבריו לאבימלך: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ־לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". המוסר האוניברסלי מבוטא במושג זה של "יראת א־לוהים". בחברה שבטית, מוגן הפרט על ידי מאזן האימה של גאולת הדם. במדינה, מוגן הוא על ידי המלך, המגלם את השלטון הפוליטי. אך הגר והזר נשארים חסרי דרכון וגם חסרי אונים, חשופים להתעללות ולעוול חברתי וכלכלי, שיגיעו לשיא בשעבוד מצרים. לאור זיכרון זה, הרבתה התורה לדבר על האחריות כלפי הגר. לא יראת אדם אלא רק יראת א־לוהים יכולה להגן על החלשים.
דרישה המוסרית מבוטאת על ידי הניגוד שבין התנהגותו של אברהם לבין התנהגותם האכזרית והאיומה של אנשי סדום. סדום ועמורה הם אבטיפוס לציביליזציה ללא יראת א־לוהים, ציביליזציה הרומסת את המוסר, והמתנהגת על פי חוקים אכזריים וסדיסטיים. סדום לא נידונה בעקבות אליליה, אלא בגין פשעיה נגד האתיקה הבין־אישית והמוסר המיני. מאוחר יותר, אצל הנביאים, יעברו המאבק והדרישה למוסר מהזירה הבין־אישית לזירה הפוליטית וליחסים בין העמים והמדינות. בנבואותיו מתקיף עמוס (א־ב) את העמים הפושעים נגד האתיקה הבינלאומית ונגד מוסר המלחמה. העמים נאשמים דווקא על פשעיהם המוסריים: "עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד (דמשק), עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה (עזה)". אולם מיהודה וישראל נדרש משהו נוסף: יהודה חטאה ב"מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם", ומלכות ישראל נתבעת על כך ש"יֵין עֲנוּשִׁים" – היין שבמשפטי עוול גבו כקנס – "יִשְׁתּוּ בֵּית אֱ־לֹהֵיהֶם".
מעבר לרובד הבינלאומי ידגישו הנביאים גם פן של מוסריות שנשכח פעמים רבות מדי, הפן החברתי־כלכלי. את הדרישה "הָסִירוּ", שאותה שמענו מכוונת נגד האלילים, משמיעים הנביאים גם במישור המוסרי: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי" (ישעיה א, טז).
מצאו אלילים והבלים
ספר בראשית מהווה הקדמה לתולדות עם ישראל ולברית עם הא־לוהים, ובהקדמה זאת בולט הפן המוסרי. המסורת ציירה את אברהם כלוחם הגדול נגד אלילי תרח אביו. ואכן, במקומות שונים בספר בראשית מודגש מאבק זה. כך למשל, אחרי מלחמת שכם (לה, ב) מתייחס יעקב למלקוח שלקחו ואומר לבניו: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם". אנו נדרשים לבער את האלילות ולהיטהר ממנה, דרישה שתהדהד בדברי יהושע (כד, כג) ובנאומי שמואל (שמ"א, ז, ג). ולמרות זאת, בפרקים הראשונים על חיי אברהם, עד העקדה, המונותיאיזם והברית מהווים אך ורק רקע לדרישות המוסריות המודגשות יותר.
מעתה מובלטת המשמעות היסודית של בחירת ישראל. בחירת ישראל נובעת מכך שעמי העולם שכחו או לא חיפשו את הא־לוהים. אולי יש לנסח זאת אחרת: הם חיפשו את א־להים אך מצאו במקומו אלילים והבלים. מתוך כך עוות היחס בין א־לוהים לאדם. ברית בין הבתרים פירושה שגאולת היחס הזה מוטלת כעת על ישראל. אמנם כן, הנביאים ידגישו את התקווה שהעמים כולם יגיעו אל האמונה האמיתית, אך עד אז, חובה על ישראל לבנות שגרירויות של הקב"ה עלי אדמות, במלכויות זרות שאינן מכירות בו ובשגריריו. זאת המשמעות האמיתית של הסובלנות המקראית – סובלנות דתית כן, אך לא סובלנות מוסרית. בשאלות המוסריות, אין כלל זכות לסבלנות.
"הקדָמה"? יש במילה זאת משהו פרדוקסלי. ניסיוני מלמד אותי שעל פי רוב, מסוגל אני להבין הקדמה רק כאשר קראתי את כל הספר. אכן, לדעתי, ראוי לפעמים – ואולי על פי רוב – לקרוא את ההקדמה רק בסוף, בדיוק כמו שהמחבר כתב אותה. דרך ארץ היא ההקדמה לתורה, אולם האם מסוגלים אנו להבין מהי מוסריות ללא דברי הנביאים? ומאידך, האם אלו שקראו את התנ"ך נזכרים בהקדמה? אשאר כאן בסימני השאלה ואסתפק בסיום דבריו של הרבי מקוצק שהאמין בהקדמות, והוביל אותנו לכיוון אחר: "כמו שבהקדמת הספר יוכל אדם לידע מהות הספר, כמו כן הדרך ארץ הוא הקדמה לתורה, שניכר מתוך התנהגות דרך ארץ של אדם מהות תורתו. והבן!". במילים אחרות: "סוף מחשבה במעשה תחילה". החובה למעשה ולמוסר תחילה, היא היא חזון הנביאים.
