משה ואהרן מקבלים את חוקי קרבן הפסח בפסוקים הפותחים את שמות פרק יב, פסוקים המקדימים את אלה שנקראים בחג הראשון של פסח. בין שאר הפרטים שנחשפים בפני משה ואהרן מודגש שהקרבן צריך להיאכל על בסיס החלוקה לבתי אב: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". המונח "בית" בהקשר זה מבטא את קבוצת השארים שבראשה עומד האב ובתוכה נכללים נשיו, ילדיו וילדותיו שאינן נשואות. הבסיס השארי של קרבן הפסח מציג את אחד ממאפייניו הייחודים: אף שמדובר בקרבן בעל מאפיינים לאומיים שכל ישראל עושים אותו במועד אחד, כל אחד זובח אותו בביתו והוא נאכל במסגרת המשפחתית (בכך הוא דומה לזבח משפחה המוכר לנו ממקומות אחרים, כגון שמואל א טז).
את דם הקרבן צריך לתת על פתח הבית: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם". בשלב הראשוני ציווי זה אינו מוטעם. מן ההקשר נדמה כי הדם נועד להגדיר את מקום האכילה של הקרבן ולסמל את ההפרדה המובהקת בין בית אב אחד למשנהו. מאפייני קרבן הפסח והדם שניתן על פתח הבית מדגישים את המבנה השארותי הפנימי של ישראל.
ישראל בפנים והנגף מבחוץ
החל מפסוק יב, קרבן הפסח כבר אינו עומד בפני עצמו אלא מוצג כחלק ממכת בכורות וכהכנה ליציאה ממצרים. קשר זה מקנה לבית ולדם משמעות נוספת: לא רק שעל ישראל לתת דם על פתח ביתם, אלא שנאסר עליהם אף לצאת ממנו: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". מהעבר השני, הא־ל מבטיח שהנגף שיפקוד את מצרים לא יפגע בישראל, שכן הוא לא ייכנס אל בתיהם: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". בכך, סף הבית הופך להיות הקו המפריד בין המקום הבטוח למקום הסכנה.
במקרא, המרחבים השונים מוצבים על רצף בהתאם למידת הסכנה הטמונה בהם: בקצה האחד עומד השדה כמקום המסוכן ביותר, ובקצה השני עומד הבית כמקום המוגן ביותר. הימצאותו של אדם בבית, המחוזקת לעיתים בסגירת הדלת, מהווה ערובה לשמירת ביטחונו. דוגמה טובה לתופעה זו היא סיפורו של לוט בבראשית יט. הימצאותם של לוט ואורחיו בתוך הבית וסגירת הדלת אחריהם או בעדם מלמדת על מידת הביטחון השורה עליהם בשלבים השונים של הסיפור: "וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו…. וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה… עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם… וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ".
ערב מכת בכורות, הביטחון הטבעי של הבית מגוּבה בהבטחה א־לוהית המותירה את ישראל בפנים ואת הנגף בחוץ, כשדלת הבית המסומנת בדם מפרידה ביניהם. ואכן, בעוד שבתי המצרים הפכו למקום המסוכן ביותר עבורם, כשהכתוב מציין כי "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת", ישראל אשר בבתיהם ניצלו. בזיכרון הפסח לדורות, כפי שמוזכר בפסוקים כה־כז, מונצח הביטחון שהקנתה ההפרדה בין בתי ישראל ובתי המצרים: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".
קו הפרדה בין ישראל לעמים
מרגע שפרעה דורש מבני ישראל לצאת מארצו, הקו המפריד בין בתי ישראל ובתי המצרים הופך למהותי; אין מדובר עוד על הפרדה בין מקום בטוח לכזה שאינו מקנה ביטחון, אלא על הגדרה לאומית.
כפי שהתקבע לדורות, את קרבן הפסח אוכלים רק מי שנמנה עִם ישראל ומי שנימול: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ… וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ". הגבלה זאת יכולה להקנות לציווי לאכול את קרבן הפסח לדורות רק בתוך הבית מובן נוסף וסמלי – אין מדובר רק בזכר להפרדה שאפיינה את ליל השימורים במצרים בין בתי האב ובין הביטחון לסכנה, אלא אף ביצירת קו הפרדה מובהק בין ישראל לעמים.
ביהושע פרק ה יש ביטוי נוסף להפרדה הלאומית שטומן בחובו הפסח. ישראל הנכנסים לארץ נדרשים למול עצמם בטרם יוכלו לקיים את הפסח: "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". המילה אִפשרה לבני ישראל להותיר את מצרים – כישות אתנית, כמקום גיאוגרפי וכתקופה היסטורית – מאחוריהם, והעמיקה את קו ההפרדה שהחל להיווצר ביניהם עם היציאה לאחר מכת בכורות. רק לאחר שמלו והגדירו עצמם כחלק מהעם שבתוך הבית וכמי שאינם משתייכים עוד לעולם שמחוץ לו הם רשאים לאכול את הפסח, מפסיקים לאכול מָן ומתחילים לאכול מתבואת הארץ: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן".
המונח "בית" מופיע בשמות יב שש עשרה פעמים. השימוש המגוון במונח החוזר מאפשר לקשור בין המעגלים השונים המסומלים בו. בהתאמה, הוא מחייב להחיל את המוסכמות המקובלות בתוך בית האב אף בבית במובנו הלאומי. אין מדובר רק בהפרדה החיונית בין הבתים, אלא אף בביטויים של אהבה ואחריות הדדית.
