היהודי "החדש", אשר נועד להיות אביה־מולידה של מדינת ישראל המודרנית, היה ילדה של תקופת החילוניות. הוא עוצב בבית היוצר של הרציונליזם ושאר ה"איזמים" של המאה הי"ט, והחילוניות הייתה לגביו הרבה יותר מאשר לגבי סתם אדם חופשי בדעותיו בן התקופה ההיא. למעשה הוא התייחס אל החילוניות שלו כמו אל מעין דת אורתודוקסית. כבן לעם מאמין, הוא האמין בכפירה.
וכך הונחו אושיותיה של מדינת ישראל על דת החילוניות. כתוצאה מכך נעשתה התחייה הציונית של התרבות היהודית עתיקת־היומין פחות בבחינת המשך של מסורת קיימת, ויותר בבחינת אתחלתא של תרבות חדשה.
* * *
העובדה שקיים באוכלוסייה הישראלית מיעוט החי חיי תורה ומצוות אינה משפיעה כלל על עיצוב פני החברה ועל הציבוריות החילונית. מהותה האמיתית של הדת, כצורך אנושי וכביטוי לאידיאלים ולערכים, אינה ידועה כמעט לישראלי הממוצע. כל אימת שהדת מופיעה בחיים הישראליים הרי היא מופיעה בדמות מפלגה פוליטית וכוח פוליטי, כשהרבנות משמשת להם ככלי עזר. מקומה של הדת בחיי המדינה נקבע על בסיס של משא ומתן, כמו בכל עסקה פוליטית אחרת.
מעמדה של הדת בישראל הוא משונה: מבחינה פוליטית "מיוצגת" הדת על ידי כחמישה עשר אחוז מכלל הבוחרים במדינה. ואכן, מידת השפעתה של הדת על המדינה אינה עולה על 15%. זאת למרות קיומו של "כוח שותק", גדול, הנע בין 40 ל־60 אחוזים מכלל האוכלוסייה, שרואה עצמו אוהד למסורת הדתית ורוצה בהמשכה ובהנחלתה לבניו.
במשך השנים גובש מעין סידור עבודה בין דתיים לחילונים ששני הצדדים, הן הרוב החילוני והן המיעוט הדתי, מרוצים ממנו: הרוב החילוני מעביר לשותפו הדתי את הטיפול בכל הנוגע לדת, ובכך ניתנת לו האפשרות הנוחה להתחמק מהתמודדות של ממש עם האתגרים שהיהדות ההיסטורית עשויה להעמיד בפני מדינה יהודית בענייני פנים, או אפילו במדיניות חוץ. אף הדתיים מרוצים מן ההסדר הזה: מאחר שנטשו זה מכבר את השאיפה לעצב את המדינה ברוח היהדות, הם מסתפקים בחיזוק עמדות הכוח שלהם על ידי תמיכה כספית נדיבה של הממשלה במוסדות דתיים.
הדת מיוצגת לעיתים רחוקות בלבד על ידי אישים דתיים או מנהיגים תורניים. כמעט תמיד מועלות תביעותיה על ידי פוליטיקאים, הנבדלים מעמיתיהם החילונים לא בהתנהגותם המוסרית או האתית, אלא רק בכיפה שעל ראשם.
קולו של העסקן ואיש המיקוח הדתי, כשהוא נשען על משרד הדתות החולש על ארגון החיים הדתיים במדינה והנתון למרותה של המפלגה הדתית, הוא בדרך כלל הקול היחיד של דת ישראל הנשמע במדינת ישראל. קולם של אישי התורה והמוסר, שישראל נתברכה בהם לרוב, הושתק כמעט כליל במחנה הדתי הפוליטי. ודמותו של הרב כאישיות מנהיגה, הצועדת בראש המחנה, כמעט אינה קיימת.
מעידן לעידן צצות ועולות במדינה בעיות הקרויות "בעיות דתיות" והן מסעירות את דעת הקהל למשך תקופה מסוימת. המפלגות הדתיות מתגייסות, לעיתים, לנהל מלחמת־קודש על עניינים שלהלכה ולמעשה אין להם ולא כלום עם השפעתה של הדת על המדינה כמדינה יהודית ועל אזרחיה כיהודים ממשיכי מורשת הדורות. המאבקים הללו מחזקים את עמדות הכוח של המפלגות הדתיות, אבל באותה עת הם מרחיבים את הפער בין האזרח הלא־דתי לבין מורשתה הדתית של היהדות, שהיא זרה לו.
* * *
הדת מוכרחה להיגאל מכבליה של הפוליטיקה, מלחצים של כפייה דתית ושל כפייה אנטי דתית. בחירת ישראל יש לה משמעות דתית עמוקה, אך לבחירות בישראל אין כל משמעות כזאת.
הדת מוכרחה להיות המתחילה והיוזמת ביצירת מגע עם העם. איבתם של ישראלים רבים לדת, מקורה לרוב בבורות או בדעות חברתיות ופסיכולוגיות קדומות בכל הנוגע לדת, יותר מאשר בהכרה פילוסופית אנטי־דתית. האפיקורוס, החביב לעיתים, מן הדור הישן, כבר מת. את מקומו ירש עם הארץ.
שחרור הדת מכבלי הפוליטיקה הוא צעד ראשון בהבאתה אל העם. הפיכתה לכוח מוסרי – צעד שני. גם הישראלי הלא־דתי מעוניין להרחיב ולהעמיק את לימודו בתורת ישראל, בתנאי שהיא מוגשת לו שלא במסגרת פוליטית.
כמו כן, העובדה שבישראל יום המנוחה הרשמי ורוב החגים הלאומיים הם אלה שבלוח היהודי פותחת אפשרויות עצומות למלא ימים אלה בתוכן יהודי אמיתי. באשר הוא עכשיו, הרי זה שטח מוזנח לחלוטין: במשך ששת ימי המעשה תמצא יהודים דתיים ולא־דתיים החיים ועובדים זה אצל זה – ואולם משבאה שבת, או מגיע יום טוב, יורד מעין "מסך ברזל" ומפריד בין שני המחנות עד לבלי השאר כמעט מגע ביניהם. אלה לבית ולבית הכנסת ואלה לכבישים, לחופי הרחצה ולמגרשי הספורט. אם יהודי לא־דתי רעב לקצת תוכן יהודי לשבתותיו ולחגיו, הוא לא ילך למצוא תוכן זה במחנה הדתי שכן הוא חושש שמא "יחטפו" אותו שם ויהפכוהו על־אתר ל"יהודי דתי".
כיוצא בכך אותם ימים המיוחדים בחיי האדם, כגון יום החתונה, הבר מצווה או – רחמנא לצלן – יום ההלוויה, שממש משוועים לביטוי דתי הולם. במצב השורר כיום בישראל, הרי במקרים רבים אירועים אלה, שבהם בא האדם־ברחוב במגע על כורחו עם איש הדת, מרחיקים אותו מיהדותו עוד יותר.
עבודת יד־ביד, במאמץ לגלות משמעות מחודשת ורלוונטית ליהדות של ימינו, יש בה אולי להיות אתחלתא להתגשמותה של צפייה כול־עולמית לבשורה דתית חדשה, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
* * *
אותה יצירת מגע, טבעי שתיעשה באמצעות שלושת מרכיביה של היהדות: מורשה, גורל, ייעוד.
יש לנו מורשה מפוארת של שלושת אלפים שנה, ולפעמים זה די מייאש לנסות להיכנס אליה, ללמוד אותה, להבין אותה. אבל אדם אינו לוקח מורשה של אלפי שנים ומשליך אותה. כל יהודי צריך להתהלך בתחושה שיש כאן מורשה גדולה. מורשה שהכינו בעבורו הדורות הקודמים ועליו, לפחות, לבדוק אותה.
המרכיב השני ביהדותנו הוא גורל. ליהודים בכל הדורות יש גורל משותף. והציונות, שרצתה להציע פתרון מוחלט לבעיית הגורל היהודי על ידי הקמת מדינת ישראל, לא הצליחה בכך: עדיין "עם לבדד" אנחנו, שותפי גורל.
ידיד שלי, שנסע ליפן בענייני עסקים, הוזמן על ידי מארחיו למסעדה יוקרתית באוסאקה. הוא ניסה להסביר למלצרים שהוא אוכל כשר, אבל ביפן (שלא כמו בברוקלין) לא שמעו מה זה "כשר". כאשר ניסה ידידי להסביר כי הוא יהודי, ויש ליהודים דיאטה מיוחדת, התברר שהם גם לא שמעו מה זה יהודי. ראה ידידי שאין לו ברֵרה, והמשיך בשיחת העסקים שלו מבלי לאכול דבר. עוד הוא מדבר והנה רץ אליו רב המלצרים היפני ואומר: "אני חושב שאני יודע מי אתה. אתה בוודאי מהעם של אנה!". התברר שאת המידע היחיד שלו על היהדות קיבל האדם הזה מיומנה של אנה פרנק, והוא, איכשהו, קישר את האיש הזה עם הספר הזה.
להיות יהודי, היום, זה לא רק להיות בן העם של אברהם, יצחק ויעקב, משה רבנו ואהרן הכהן ורבי עקיבא, אלא גם להיות בן לעם של אנה פרנק. אנה פרנק הייתה נערה יהודייה ממשפחה מתבוללת, שהגורל היהודי דפק על דלתה והזכיר לה ולנו שיש דבר שנקרא "גורל יהודי". גם אם איננו בוחרים בו, איננו יכולים להיפרד ממנו.
המרכיב השלישי ביהדות הוא הייעוד. אמנם כבר אמרנו לעולם כמה דברים, והנבואות, שנאמרו בירושלים על השלום בין העמים, חקוקות על קירות בניין האו"ם בניו יורק. אבל עדיין יש לנו הרבה מה לומר. אנחנו עם שנבחר כדי למלא שליחות מסוימת, לומר משהו לעולם, ועל הייעוד הזה אל לנו לוותר.
פינחס הכהן פלאי (1930־1989) היה משורר, סופר ומורה למקורות ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ובקהילות בארץ ובעולם. דבריו המובאים כאן הם לקט מתוך פרקי ספרו "פרקים במחשבת מדינת ישראל" (ספריית בית־אל, 1990) ומתוך מאמרים שכתב ופרסם בעיתונו "פנים אל פנים" (1957־1974)
