לפני זמן מה הבאתי לפניכם ברשימתי קטעים מספר איוב, תוך שאני מתייחס לכמה מושגים כלליים חשובים המצויים שם. כאן מבקש אני לחזור לספר איוב, אך בפרספקטיבה שונה. הפעם מבקש אני להביא את הקורא לשתי דמויות, שתי מפלצות מופלאות, המוזכרות בפרקים האחרונים של ספר איוב. הראשון: "בהמות" (מ, טו) – "הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל"; והשני: 'לויתן' (מ, כה) – "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ".
אנסה להתייחס לשתי דמויות אלו בעזרתו של אחד מגדולי ההגות הפוליטית בכל הדורות, תומאס הוֹבְּס (Hobbes), שהיה עֵד למלחמת האזרחים באנגליה באמצע המאה ה־17. על רקע מלחמה עקובה מדם זו כתב הובס את שני החיבורים המתארים את גישתו: "בהמות" – המסמלת עבורו את זוועות מלחמת האזרחים; ו"לוויתן" – את המשטר היחיד העשוי להציל את העם מזוועות מלחמת הכול בכול.
"לוויתן" הוא המשטר האוטוריטטיבי, בעל סמכות בלתי מוגבלת. מהותו מבוטאת בפסוק מאיוב (מא, כה): "אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ", פסוק שלפי הובס מבטא את העיקרון החשוב ביותר – "באדמה, אין עוד מלבד לוויתן". בשער המהדורה הראשונה של ה"לוויתן" (1651) הודפס תחריט מרשים, בו "אדם גדול", ענק, שחלקיו אינם אלא אינספור אישים זעירים, כשבידו ומתחתיו סמלי השלטון הפוליטי והדתי.
זהו הלוויתן, המלך השליט הפוליטי והרוחני, המפרש המוסמך היחיד של כתבי הקודש. אכן, המדינה בעייניו היא אל! אלוהים בר תמותה, המייצג לפי הובס את האל הנצחי. ואכן, האל הארצי של הובס דומה לאל הקלוויניזם, כלומר – ריבון מוחלט, שבהיפך למה שמתרחש במסורת החסידית, אי אפשר לקרוא אותו לדין תורה.
הובס האמין שמלחמה מתקיימת בין "בהמות" ל"לוויתן", ועל הלוויתן לנצח. במצב הטבעי, "אדם לאדם זאב" ואלמלא מורא "לויתן" איש את רעהו חיים בלעו. מעניין! בפרספקטיבה של שנים יכולים אנו לקבוע בבטחה ששני גיבורים אלו הם מפלצות איומות. הבהמות הפך לאנרכיה איומה, הלויתן – לטוטליטריזם. פה ושם אף התאחדו המפלצות, ולמשטרות החשאיות התווספו כנופיות הפועלות, ביוזמה פרטית, ברשות הלוויתן.
איומים בזעיר אנפין
לכאורה, בדמוקרטיה, חופשיים אנו משתי המפלצות גם יחד. אולם למרות זאת אנו עדיין מאוימים על ידן, גם אם בזעיר אנפין: כנופיות המסכנות את החברה, משפחות פשע, רצח ברחובות, מגפת גנבות, ובעיה נוספת שלדעתי היא מסוכנת לא פחות – הצורך להגן על שוטרים וחיילים שממלאים את משימותיהם. מתורתו של הובס נובע, לדעתי, שמדינה שאין לה (במידה נאותה) מונופול על הכוח אינה יכולה מבחינה מוסרית לדרוש התאפקות מאזרחיה. אכן, קללה מאיימת על הדמוקרטיה – הגעגועים האיומים לרודן שיעשה סדר, כדי שניתן יהיה ללכת ברחובות בביטחון. ואכן, האם וא"ו החיבור שבין "שֹׁפְטִים ושֹׁטְרִים תתן לך" חזקה מספיק?
אך גם מה"לוויתן" אני חרד, ומשל קטן יספיק. אינני מסוגל להבין את כוחו העצום, הכמעט בלתי מוגבל, של האיסור "להעליב" שוטר, שכולל הערה שאדם אמר במהלך ויכוח עם שוטרים. חלום בלהות מלווה אותי מימי בחרותי בארץ הלווייתנים. מי שאמור להגן על האדם הופך לו לרועץ ועריץ. האמנם חייב שוטר לפחד מפושע? ומאידך, האמנם חייבים אנשים תמימים לפחד משוטר?
בעקבות הובס הצלחתי להבין אגדה נפלאה המתקשרת גם עם חג הסוכות, חג המסמל את אחרית הימים. או אז נאכל, בסעודה משיחית, הן את הלוויתן והן את הבהמות. איך הם יישחטו ויוכנו? על כך בהזדמנות אחרת.
בהקשר זה, ספר דברים מהווה מעין הקדמה לשינוי הפוליטי הגדול העתיד להתרחש. עם בוא בני ישראל לארץ, בעקבות תהליך ארוך ומיוסר, יהפכו השבטים למדינה, למלכות. אחד מיסודות המלכות הוא החוק והמשפט. בפסוקי המבוא לספר דברים (א, טו) מובאת מעין חזרה על מינוי השופטים שבפרשת יתרו (שמות יח), תוך התייחסות מפורשת למוסד נוסף: "וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". מכאן תחילתה של הפרשה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". בלעדי האכיפה אין משפט.
בשלום רומי הרשעה
קשר הכרחי זה שבין משפט לאכיפה מהווה, בעיניי, את אחת הטרגדיות האנושיות הקשות ביותר. יחסינו לזולת, ברשות הרבים, בבית הספר, במשפחה, ואף יחסנו לקב"ה דרך הדת, יכלו להיות מושתתים באופן בלעדי על כבוד ואהבה. אלא שאי אפשר להסתפק בכך. בני אנוש זקוקים גם ליראה, ואף ממש לפחד. טרגדיה זאת מסומלת בעיניי באחד הקטעים העצובים ביותר בספרות התלמודית, בדברי ר' חנינא סגן הכהנים (אבות ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". מלכות? לשלום איזו מלכות הוא מתפלל? רומי הרשעה! מכיוון שהאלטרנטיבה הייתה בעיני ר' חנינא, עד מיוסר להיסטוריה של תקופתו, גרועה אף יותר.
בהערותיו לפרקי אבות, הפנה אותנו בן ציון דינור לקטע מ"מלחמות היהודים" ליוספוס פלביוס (ד, ג, ב־ג), קטע היכול לשמש רקע לדברי ר' חנינא: "ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר… ובראשיתה פגעה המריבה בבתים אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחרי כן קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו… והמריבה פשתה בכל מקום… ובראשונה פשטו אחד אחד לבזוז את יושבי הארץ, ואחרי כן התלכדו לגדודים ומלאו את הארץ חמס, ולא נבצר מהם כל מעשה נורא. ונקלה היה בעיניהם סאת רשעם וזדונם… כי שמו גם אל הרצח פניהם… בעצם היום ולעיני השמש". איש את רעהו חיים בלעו, ולפיכך "הוי מתפלל בשלומה של מלכות [הרשעה]".
