הכהן הפשוט לבש בעת עבודתו במקדש ארבעה בגדים: כותונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט. בגדים אלו תפקדו ככיסוי גוף פונקציונלי. לכהן הגדול, לעומת זאת, היו שמונה בגדי שרד. אל הארבעה הנזכרים לעיל נוספו ארבעה בגדים טקסיים: חושן, אפוד, מעיל וציץ. במסורת היהודית אין דומה לרשימת הבגדים הארוכה וההדורה הזאת. הלבוש המפואר כלבוש מלוכה היה עשוי חומרים יקרים: זהב, תכלת וארגמן, אותם חומרים שמהם נעשו הפרוכת וכלים שונים במשכן. התורה מגדירה את מטרת הביגוד המהודר במפורש: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". את מי מכבדים הבגדים? את מי שלובש אותם, את עם ישראל המתכבד בכהן הגדול שלו או את הקב"ה שהכהן הגדול הוא נציגו?
למרות התיאורים המפורטים בתורה, קשה לשחזר את צורת בגדי הכהונה. בימינו ישנן קבוצות השוקדות על ייצור בגדים אלה, ובראשן מכון המקדש. עשרות כוהנים רוכשים לעצמם בגדי פשתן מיוחדים העשויים לפי מידתם ושומרים אותם לקראת היום שבו הם מקווים להיקרא לשמש בבית המקדש. אנשי מכון המקדש אף הכינו, לאחר מחקר הלכתי־מדעי מעמיק, בגדים האמורים לשמש בבוא העת את הכהן הגדול.
מדי שנה מתקיים בחול המועד סוכות טקס לזכר מצווה נוספת הקשורה במקדש, ניסוך המים. בדרכם ממעיין השילוח חולפים על סף ביתי שבעיר דוד פרחי כהונה לבושים בגדי פשתן לבנים, שעליהם מלופפת רצועת בד רחבה וארוכה, 16 מטרים אורכה, הלוא היא האבנט. הם נראים כדמויות שהגיחו לרגע מתוך עולם רחוק ומוזר. אני יוצאת ומתבוננת ותוהה. האם הם מחיים טקסים שעבר זמנם, או כאלה שהיו וישובו כבראשונה? האם בגדי הכהונה אמורים לשמור על צורתם הקדומה, או שהם ילבשו צורה חדשה, כפי שרמז המדרש על המטמורפוזה שעברו כותנות העור דרך כתונת יוסף והלאה אל בגדי הכהן הגדול? שני ציורים עתיקי יומין מציגים תשובות מפתיעות לשאלה. האחד התנוסס על קירות בית כנסת קדום, והאחר עיטר כתב יד עברי.
איור בגישה אקטואלית
התיאור החזותי הקדום ביותר הידוע כיום של בגדי הכהן הגדול מופיע על קיר בית הכנסת בדורא אירופוס המתוארך לשנת 245 לספירה. דורא אירופוס נמצאת בצפון־מזרח סוריה של היום, בלב המדבר, על שפת נהר פרת. דורא הייתה עיירת ספר קטנה הנתונה תחת שלטון רומי ששכנה בצומת דרכים בינלאומי, על דרך השיירות. במאה השלישית לספירה חיו בה תושבים בני דתות שונות, וביניהם כ־250 יהודים שעסקו ברובם במסחר. בשנת 256 לספירה, כעשר שנים בלבד לאחר שצוירו קירות בית הכנסת, במהלך מלחמה בין הרומאים לפרסים חרבה דורא. רבים מתושביה נהרגו, והעיר נבזזה ומעולם לא נבנתה מחדש.
בשנת 1920 התגלתה דורא באקראי על ידי חיילים בריטים, ונמצאו בה מקדשים רבים. בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בשנת 1932 נחשף גם מבנה בית כנסת שעל קירותיו ציורי תנ"ך מרהיבים. הקירות הללו הועברו בשלמותם למוזיאון הלאומי בדמשק, ועותק מוקטן של מבנה בית הכנסת וציוריו מוצג בבית התפוצות. בבית הכנסת של דורא נמצא מחזור התמונות המקראיות הקדום ביותר הידוע עד כה. מכאן חשיבותו העצומה לחקר האמנות היהודית, ולחקר האמנות המערבית בכלל. קירות בית הכנסת היו מכוסים ציורי קיר (פרסקאות) צבעוניים, סדורים זה לצד זה לאורכן של שלוש רצועות רוחב (רגיסטרים). כל "פאנל", כלומר כל אחת מן התמונות, הציגה דמות מקראית או סצנה מקראית, חלקם על פי פרשנות מדרשית.
רק כ־60 אחוז משטח הקירות נשתמרו ונחשפו. העושר הרב של הדימויים והתחכום הסיפורי המגולם בהם מצביעים על כך שבעת העתיקה הייתה אמנות יהודית מפוארת ומורכבת. ציורי בית הכנסת מוכיחים שהאמנות היהודית הקדומה התקיימה לפני האמנות הנוצרית הקדומה, ואף השפיעה על עיצובה. עד גילויָם, הדעה המקובלת במחקר הייתה הפוכה. סביר להניח שבית תפילה מעין זה לא היה ייחודי רק לעיר גבול קטנה ונידחת כדורא אירופוס, וכי הציירים שאבו את רעיונותיהם התוכניים ואת המודלים הציוריים שלהם ממרכזים תרבותיים ואמנותיים גדולים יותר שגם בהם היו בתי כנסת מעוטרים שלא שרדו.
הפאנל המכונה "אהרן ובניו הכהנים" הוא תמונה גדולת מידות ששובצה על הקיר המרכזי של בית הכנסת, משמאל לארון הקודש. במרכז הציור מתואר קיר אבן בעל שלושה פתחים. בפתח המרכזי תלוי וילון מופשל. מעל הקיר מצויר מבנה הנשען על חמישה עמודים בעלי כותרות קורינתיות ומקורֶה בגג רעפים משופע. מסביב עומדות חמש דמויות לבושות טוניקות קצרות ומתחתן מכנסיים. לצד הדמויות מצוירים פר, אַיִל ופרה אדומה. מקובל לפרש את הציור כתיאור של המשכן ואוהל מועד. קיר האבן והשערים מייצגים את הגדר החיצונית של המתחם. הווילון במרכז תואם את התיאור המקראי "וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ… מַעֲשֵׂה רֹקֵם". המבנה המקורה מזוהה כאוהל מועד. מנורת הזהב הגדולה הניצבת בחזית היא כמובן מנורת שבעת הקנים. לצידה מזבח ומעליה מוצג ארון הברית.
נראה שהדמויות הלבושות טוניקות כחולות מייצגות את אלעזר ואיתמר בני אהרן. שלוש הדמויות הלבושות ארגמן ואוחזות בחצוצרות הן, על פי הסברה, בני לוי: גרשון, קהת ומררי. כל הדמויות לבושות בסגנון פרסי אופייני. ייתכן שהבחירה לתאר חמישה עמודים וחמש דמויות מדגישה את החשיבות הטיפולוגית של המספר חמש ביהדות, ומהדהדת את חמשת החומשים. אהרן הכהן הוא הדמות השישית. דמותו גדולה כפליים משאר הדמויות, והשם אהרן כתוב מימין לראשה באותיות יווניות. יש מן החוקרים הסבורים שהתמונה מציגה את משיחת אהרן ובניו לכהונה, המתוארת בפרשתנו. אחרים סבורים שמוצגת חנוכת המשכן, או העבודה הקבועה בו.
אהרן לבוש בגדים מהודרים מאוד, שונים מבגדיהם של שאר הכהנים בפאנל זה ושונים גם מהבגדים הנראים בציורים אחרים בבית הכנסת. המפתיע מכול הוא שבגדיו אינם דומים כלל לבגדי הכהן הגדול המפורטים בתורה. המצנפת הגבוהה והמעוגלת שלראשו עשויה לייצג את מצנפת הכהן המקראית, אך היא מעוטרת בפנינים וחסר בה הציץ שהתנוסס על ראש הכהן הגדול ואשר עליו נכתב "קודש לה'". המעיל מעוצב כגלימה ארגמנית חסרת שרוולים המעוטרת אמרת זהב בשוליה. שולי המעיל אינם מעוטרים בפעמונים ורימונים כאמור בתורה.
מתחת למעיל הארגמני לובש הכהן הגדול כותונת כחולה ארוכה המקושטת אף היא באמרת זהב, ומהודקת בחגורה לבנה המלופפת סביב המותן. אהרן ויתר הכהנים נועלים מגפיים לבנים – אף זאת בניגוד לכתוב שלפיו עבדו הכהנים במקדש ברגליים יחפות. אהרן אינו לובש אפוד ואף לא חושן, אך הוא אוחז בשתי ידיו את מטהו. המטה המצויץ מתמזג עם הפס האמצעי בגלימה.
בכל ציורי הקיר של דורא בחרו המאיירים בגישה אקטואלית. הם מאמצים את האופנות האמנותיות הרווחות, במיוחד את זו היוונית־רומית. הם ציירו את הדמויות המקראיות כאילו הן אנשים בני דורם. יש מן שזכו למלבושי פאר; כאלה הם למשל בגדי מרדכי באותו ציור. כזה הוא גם מקרהו של אהרן הכהן. המעיל והמצנפת שהוא לובש דומים לאלו של מלך או כהן דת פרסי. יהודי דורא לא התכוונו לצייר כהן דת פרסי, אלא לתאר דמות נעלה המייצגת את "הכבוד והתפארת" כפי שהם מוכרים לצופה בן המאה השלישית לספירה.
יהודי דורא היוו מיעוט בעיר שבה שימשו בערבוביה דתות שונות, ונראה שכל דת נאבקה על מעמדה בתודעה המקומית. ציורי הקיר יוצאי הדופן בעושר הצבעוני והנרטיבי שלהם שימשו גם מרכיב בפולמוס הבין־דתי. נראה שדמות הכהן הגדול כמלך פרסי או ככהן דת נועדה גם לעיניים לא יהודיות. הצופה היהודי והגוי כאחד מתבוננים בדמות, ומתרשמים שאכן אהרן הוא נבחר הא־ל הראוי לשרת בקודש לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.
כמו בישוף נוצרי
המחזור המשולש הוא כתב־יד מפואר המכיל שלושה כרכים, שנכתב ואויר בראשית המאה ה־14 באזור אגם קונסטנץ, על גבול גרמניה־שווייץ. האיורים המרשימים המעטרים כתב־יד זה מפגישים בין המסורת הפרשנית היהודית לבין מסורות עיטוריות מקומיות. שׂרית שלֵו־עֵיני הראתה כי כתב היד נוצר מתוך שיתוף פעולה בין בית מלאכה נוצרי לבין סופר יהודי ששמו חיים. נראה שהמאייר של המחזור היה נוצרי, והחכם היהודי הדריך אותו. התוצאה היא איורים המעידים על שילוב בין־תרבותי, בעל היבט פולמוסי.
האיור שלפנינו משולב בתוך לוחית פתיחה ממוסגרת המדגישה באותיות מוזהבות את המילה "אדון". הלוחית המעוטרת מתנוססת בתחילת הפיוט "אדון אימנַני" שקהילות אשכנז נהגו לומר בחג השבועות. התיאור החזותי מסתייע במדרש. האיור מציג את הפסוק "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלוֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג). ניעזר במדרש המבאר אותו:
ר' פנחס אומר, ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני עורכין האנשים לבד והנשים לבד. אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לבנות ישראל אם רוצות הן לקבל את התורה. ולמה שאלו לנשים? לפי שדרכן של אנשים הולכין אחרי דעתן של נשים, שנאמר: 'כה תאמר לבית יעקב' אלו הנשים, 'ותגד לבני ישראל' אלו האנשים, וענו כלם בפה אחד ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' (פרקי דרבי אליעזר, מ).
משה מצויר כאדם צעיר, ללא חתימת זקן. הוא כורע על מדרון משופע ומקבל את לוחות הברית בעלי הצורה המרובעת המושטים אליו מפיסת יד המבצבצת מתוך ענן. מאחוריו עומדת דמות הדורה וזקופה, כפות ידיה צמודות זו לזו במחוות תפילה. עץ דקורטיבי מפריד בין הדמות בגלימה הארגמנית לבין קבוצת הגברים הנושאים אף הם את ידיהם במחוות תפילה אופיינית לימי הביניים. עץ מסולסל נוסף מפריד בין קבוצת הגברים, "בני ישראל", לקבוצת הנשים, המכונות במדרש "בית יעקב". כל הדמויות לבושות גלימות צבעוניות הנשפכות ארצה בקפלים מודגשים. הגברים חובשים לראשיהם את הכובע האופייני ליהודי אשכנז, המכונה "יודנהוט".
הדמות המעניינת בתמונה ניצבת אחרי דמותו של משה, והיא מייצגת את אהרן הכהן הגדול. גם כאן, כמו בבית הכנסת בדורא, בחרו המאיירים לא לתאר את אהרן לבוש בבגדים הנזכרים בתורה. אהרן, המוצג גם כאן בהבלטה, לבוש כבישוף נוצרי; רקמה מעטרת את הגלימה שלגופו. הוא חובש לראשו כובע מהודר בצורת חרוט, מן הסוג שנהגו בישופים לחבוש בטקסים כנסייתיים. הכובע בולט בשונותו לעומת הכובעים היהודיים של שאר הדמויות. הצגת אהרן בבגדי כהונה כנסייתיים מקובלת באמנות הנוצרית, ומשם נשאבה לתיאור היהודי. ייתכן שהתיאור מתפלמס עם האמונה הנוצרית, במטרה להדגיש את ההמשכיות של מסירת התורה בעם ישראל. כך באופן מתוחכם משמש מודל טיפולוגי נוצרי דווקא לחיזוק המסורת היהודית.
להבנתי, שאלת התיאור החזותי של בגדי הכהן הגדול נפתרה אצל יהודי המאה ה־14 בקלות. הם לא ניסו לחקור ולתאר כיצד נראו בגדי הכהן אלף שנים קודם זמנם. הם רצו לשרטט את דמותו של האיש הקדוש ביותר, הממונה על הטקסים הדתיים. ליהודים בימי הביניים לא הייתה דמות מובחנת כזאת: הם לא הכירו "רב ראשי" או "ראשון לציון". הם השתמשו במראה הדמות הדתית החשובה ביותר בתקופתם לייצוג הכהן הגדול.
מתקופת הרנסנס ואילך התעמקו האמנים בכתובים ובפרשנות ושאפו לתאר את הכהן הגדול כפי שנראה באמת, לפי הבנתם. אך להבדיל מהם, אמני העת העתיקה וימי הביניים לא נזקקו לדייק במקורות. הם נתנו ביטוי אקטואלי וחופשי לרעיונות שעלו מן הכתובים. בתיאור בגדי הכהן הגדול הם רצו לבטא קדושה עילאית, כבוד ותפארת, והתאימו את הדימוי החזותי לרוח הזמן. ייתכן שהם חשו, אולי אפילו שלא במודע, שדווקא תיאור הדמויות בלבוש קדום ירחיק את המתבוננים מן המהות ומהמסרים שהם רצו להעביר.
המאמר הינו פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות" חלק ב', שעתיד לראות אור בקרוב
