ב-1935 נפטר הרב אברהם יצחק קוק. באותה שנה נולד משה שפירא למשפחה מרקע חב"די. הקשר של המשפחה לחב"ד היה רופף. האב היה חבר 'ההגנה' אולם שלח אותו ל'חדר' חרדי, ובהמשך לבית הספר היסודי 'מוריה'. שם פגש את מי שיהפוך לשותף למפעלו המרכזי בשנות ה-50 – עדין שטיינזלץ שגדל בכלל בבית חילוני.
מסלול ההתפתחות הרגיל היה אמור להוביל אותם להתחלנות. "היה ברור לי שהדת הינה דבר השייך לעבר", נזכר ר' משה פעם. סערות המאבקים והמלחמות של המדינה שבדרך מילאו את עולמם, אולם לאחר קום המדינה הם חוו ואקום. "החבורה שלנו היא שגירשה את הבריטים מהארץ. אך אחרי שהיעד הושג מצאנו את עצמנו בעולם ריק".
שפירא הצעיר התגלגל לישיבת תורה ומלאכה בכפר אברהם, שם התחבר לראש הישיבה הרב פילץ שפתח אותו לרעיונות שהסתובבו אז בעולם, כמו פסיכואנליזה ומרקסיזם. במקביל חווה התעוררות רוחנית חזקה אותה חלק עם חבירו שטיינזלץ. במוצאי תשעה באב תשי"א הקימו השניים את "אחוות שלהבתי-ה".
שטיינזלץ ושפירא חשו עצמם כמי שנושאים בשורה חדשה. עיקרה: שיבה אל יהדות ארצישראלית ברוח החסידות. העולם היהודי שראו סביבם נתפס בעיניהם כמיושן וארכאי, ותפקידו של הארגון שהקימו היה "לגלות לעולם – לא פחות – את האמת".
"הדפסנו מכתבים כאלה", סיפר ר' משה שפירא ליואב שורק (שכתב את עבודת המוסמך שלו על משנת 'שלהבתי-ה'), "בהם כתבנו משהו קצר כזה: 'המצב הרוחני של המדינה בשפל, צריך מהפכה רוחנית, הבע את דעתך', וחיכינו לתגובות. היה לנו תא דואר בירושלים, ואני זוכר עד היום כיצד באתי לתיבה מס' 89 יום אחד וגיליתי בה מכתב מדוד רוטר, מכתב שעלתה ממנו זעקה על הכפילות שבחיים הדתיים, על חוסר הרלוונטיות של התורה לחיים. הוא היה תל אביבי מצייטלין, נפגשנו איתו והוא אחר כך הביא עוד חברים".
המפגשים הוקדשו ללימוד, שיחה ושירה, ובהמשך נוסד כתב העת 'רשפים'. שפירא החל לעבוד ככתבן ברבנות הראשית בירושלים ורכש מכונת שכפול להדפסת הגליונות. את העיתון שכפלו בכמאתיים עותקים ושלחו אותו למכותבים רבים, שכלל לא ידעו מי הם השולחים. המאמרים נכתבו בעילום שם והעיתון יצא לאור על ידי "אחוות שלהבת-יה", כשמספר ת"ד בירושלים הוא המידע היחיד הנחשף לקוראים. המטרה המוצהרת הייתה לכונן "יהדות חדשה, לב חדש ורוח חדשה. האידיאל של התנועה: למצוא לבבות בוערים לעבודת ה' פנימית"
כעבור חצי שנה, לאחר הגיליון השישי, הופתעו אנשי "שלהבת יה" לגלות בעיתון 'דבר' מאמר על 'רשפים'. שמואל הוגו ברגמן, הפרופסור לפילוסופיה מן האוניברסיטה העברית – פרסם מאמר תחת הכותרת "רשפים – על תנועה חסידית חדשה בישראל". שורק כותב שברגמן תיאר את כתב העת כ'תופעה רוחנית מרתקת', ציטט מתוך מאמרים שפורסמו והביע הערכה רבה ואף תקווה כי לפנינו תחילתו של רנסנס חסידי מודרני. הוא לא דמיין שהכותבים הינם שני צעירים שזה עתה סיימו את לימודי התיכון שלהם.
במקביל לפרסום רשפים החל שטיינזלץ, אז סטודנט באוניברסיטה העברית, לקיים חוג לסטודנטים שבו לימד יהדות בדרכו המיוחדת. בחוג זה השתתפה, בין השאר, סטודנטית למתמטיקה בשם רבקה שנור, שהתלהבה מהרעיונות המהפכניים והצטרפה כחברה ראשונה לקבוצה שהייתה עד אז על טהרת המין הגברי. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שאפשר לא רק ללמוד תורה אלא גם לחיות תורה", הסבירה שנים רבות מאוחר יותר. לאחר מספר שנים נישאה רבקה לר' משה.
המאמר של ברגמן הוביל למספר כינוסים תחת הכותרת 'ראשית'. המארגנים הצליחו לכנס דוברים בעלי שם, כולל פרופ' ברגמן עצמו, והקבוצה החליטה על הקמת גרעין התיישבות והקמת מוסד חינוכי ברוח רעיונותיה.
על פי שורק, הרעיון היה "חידוש האנרגיה הדתית שהתגלמה בחסידות, והפיכתה לכוח שיחולל תמורה משמעותית בחברה הישראלית החילונית במהותה. זאת, על ידי בניית חבורה מסורה וממוקדת סביב עקרונות אלה, שמקור חבריה ברקעים ובמגזרים מגוונים ככל האפשר, שתבנה את התפיסה החדשה ותעסוק בהפצתה, ובניית מרכז רוחני ומעשי לחבורה ביישוב חדש בנגב".
החבורה לקחה אחריות חינוכית על קריית החינוך עזתה ומינתה את שטיינזלץ למנהלה, במטרה ללמד יהדות מתוך התמודדות עם תזות מדעיות בנות הזמן ו"להצמיח בני אדם חושבים ועצמאיים, שהאמונה והמחויבות הדתית צומחת על גבי אישיותם ולא כתחליף לה". אלא שהאחראים מטעם הרשויות, רובם אנשי מפד"ל, לא התחברו לרעיונות החדשים והדיחו את שטיינזלץ מניהול בית הספר.
"הם טענו שאנחנו לא ממלכתי דתי, אנחנו חב"דניקים חרדיים, והשתמשו בזה כתירוץ כדי לנשל אותנו מהתפקיד ומהשליחות", הסביר ר' משה. "בתחושה קשה שבנו לירושלים, כאשר החלום שרקמנו התנפץ, והיה עלינו לחפש נתיבי פעילות אחרים".
הרב שטיינזלץ פנה לייסד את "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים" והחל את עבודתו המונומנטלית על פירוש התלמוד הבבלי. ר' משה ורבקה שפירא פנו לעשייה חינוכית. הם הצטרפו כמחנכים לאולפנה הראשונה בישראל, אולפנת בני עקיבא בכפר פינס. לאחר מספר שנים עברו לירושלים, ור' משה החל ללמד ב'מכללה ירושלים לבנות' בעיר, שהייתה ייחודית בשילוב בין הוויה חרדית לפתיחות אקדמית.
ר' משה התקרב לחוגי מרכז הרב ולאחר מלחמת יום הכיפורים החל ללמד יחד עם רבקה במכון אורה לבנות. במכון זה לימדו הזוג שפירא שנים ארוכות, כאשר רבקה משמשת כמרכזת המכון. בשנים אלו הוקמה עפרה, ומשפחת שפירא הצטרפה למתנחלים וקבעה במקום את ביתה. בשנת תשמ"ד, בלא תיאום ביניהם, החלו הן הרב שטיינזלץ והן הרב שפירא לשוב ולשאת בצורה ממוסדת את הדגל של ההתחדשות החסידית. הזוג שפירא ייסד את מכון "שובה" לבנות בעפרה, המדרשה העל תיכונית הראשונה לבנות, מוסד שעצם מתכונתו היה פריצתה של דרך חדשה, ותוכנית הלימודים שלו שאפה להעניק לבנות 'תורת חיים' שמקורותיה בחסידות ובקריאה קיומית בכתבי הרב קוק.
המהפכה של שובה הייתה כפולה: פעם ראשונה, הקמת בית מדרש גבוה ללימודי יהדות לנשים, שלא מבקש לשכפל את עולם הלימוד הגברי אלא מחדש לימוד הוליסטי ומגוון יותר, כמו ניגונים, התוועדויות, סדנאות מודעות וצמיחה אישית. ופעם שניה, העמדת תורת הנפש של החסידות כבסיס יסודי לצמיחה רוחנית ברוח תורת ארץ ישראל, ולא רק כהעשרה אינטלקטואלית צדדית. בשנים הראשונות פנתה שובה לצעירות חוזרות בתשובה, ובהמשך פתחה שעריה כמדרשה גם לדתיות מבית.
רוח 'שובה' החלה מפעמת בתקופה בה אף אחד לא שמע על החסידות, ולהבדיל גם לא על הניו אייג', ומי בכלל דיבר על הנפש. עידן הניאו-חסידות בציונות הדתית, ששינה בצורה זו או אחרת את רוב הישיבות והמדרשות, התעורר שנים מאוחר יותר. המדרשה של בני הזוג שפירא הורידה שפה חדשה לעולם, עיקרה – יהדות קיומית המבקשת "לדעת, להרגיש, לחיות", כשם הלוגו של המדרשה.
הדברים הללו נראים היום כמעט טריוויאליים. מי שנכנס היום לאתר המדרשות לבנות יכול לראות שהשפה שחידשה מדרשת שובה הפכה למטבע לשון עובר לסוחר בו מתהדרת כמעט כל מדרשה המבקשת למשוך תלמידות, בין אם שיעורי החסידות המוצעים בה הם קישוט ובין אם בליבת המערכת. קשה להאמין שפעם היא הייתה חידוש גדול בעולם.
